כשמסתכלים על ההתנהלות של מכבי ת"א מפגרת הקיץ ועד סיום הסיבוב הראשון ביורוליג, הגרוע ביותר שלה במפעל מאז שונה לפורמט של ליגה ב-2016/17, זה מרגיש שהדברים לא יכלו להיראות אחרת. לצהובים היו בעונה שעברה שני שחקני-על בקו האחורי, פורוורד שהפך לשחקן מהשורה הראשונה באירופה ושחקן פנים שהאתלטיות שלו סידרה חסימות ופעולות משנות מומנטום בהגנה ובהתקפה. במכבי הנוכחית כל זה נראה כמו היסטוריה רחוקה.
על פניו, לאלופה הישראלית יש רשימת הסברים ראויים למצבה בדמות שחקנים שלא רצו להגיע, כאלה שכבר הגיעו אבל עזבו (ג’ורדן לויד) או לא נשארו (סייבן לי) ומחסור בביתיות, אבל ההסברים האלה הופכים לתירוצים כשמסתכלים על שורת השחקנים שהחתימה הפועל ת"א – שמשחקת ביורוקאפ למי ששכח ונוכח העובדה שמכבי ת”א עצמה הייתה נטולת בית בעונה שעברה. מעבר לכך, עם כל הכבוד, לויד (שהוא אחלה שחקן) ורוקאס יוקובאיטיס הם לא בדיוק תחליף ראוי לווייד בולדווין ולורנזו בראון, ואחרי שלויד עזב, אפשר להגיד שהקו האחורי של הצהובים הוא מהחלשים ביורוליג – אם לא החלש שבהם.
ומה לגבי הקו הקדמי? הרבה תקוות תלו בווניין גבריאל, הסנטר של נבחרת דרום-סודן שברזומה שלו יש חמש עונות ב-NBA. אחרי שתי פציעות והופעה אחת בלבד שאפשר להגדיר אותה כטובה בהפסד לבאיירן מינכן, ראוי להודות שמדובר באכזבה גדולה. אמנם ג’יילן הורד התגלה כהברקה, אבל השימוש המרובה בו גורם לו להגיע עייף ושחוק לרגעי ההכרעה. מעבר לכך, עודד קטש שולח אותו לשמור על הגארדים של היריבה (לאור בעיית הגובה של הגארדים בצהוב), וכך נוצר חלל מתחת לסלים. כך הפך חסיאל ריברו, שחקן נחמד, אבל מוגבל – לכוח העיקרי של מכבי בקו הקדמי. ברגע שריברו נפצע, כל הנטל נפל על כתפיו של רומן סורקין, שאמנם גילה יכולת טובה בשני המשחקים האחרונים, אבל טובע מול סוללת שחקני הפנים הבלתי נגמרת של היריבות.
על אף הנחיתות של הסגל הצהוב לעומת כמעט כל קבוצה ביורוליג, מכבי ת"א הייתה בעמדה נוחה לנצח מספר יריבות שנמצאות מעליה בטבלה, לאחר שהוליכה עליהן בפער דו-ספרתי בשלבים מתקדמים של המשחק, בחלק מהמקרים ברבע הרביעי. אם לא היה מדובר בתסריט שחזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, אפשר היה לחשוב שמדובר בעניין של מזל, אך לא כך הדבר. בסגל של קטש לא נמצא השחקן הזה שמוציא מעצמו יותר במאני-טיים, כזה שהכדורים הולכים אליו ואפשר לסמוך עליו שייצר את המהלך הנכון, המהלך המנצח. יותר מכך, אין למכבי שחקן אחד שלא יורד ברמתו ברגעי ההכרעה. זו פשוט קבוצה שלא יכולה לנצח.
אפשר להמשיך ולדבר גם על השימוש המרובה בג’ון דיברתולומאו שנראה רע מאוד העונה, על כך שג’ייק כהן לא נותן את מה שנתן מהספסל בעונה שעברה ואת הייבוש התמוה של רפי מנקו. אבל מעל הכל עומדות הפעולות, או יותר נכון, חוסר הפעולות של ההנהלה הצהובה, שנתנה לפארסה כמו הסיפור עם לי להימשך והנחיתה שחקן שלא שייך לרמות האלה כמו דייויד דג’וליוס.
ניתוחים מקצועיים זה טוב ויפה, אבל מכבי ת"א הרכיבה סגל שמיכת טלאים מחוררת ואין סיבה להאמין שבסיבוב הבא זה ייראה טוב יותר.
