לשפה יש בתי גידול עצמאיים בדינמיות של מציאות חיינו. משמעויות ושימושי לשון מתפתחים בהם בדומה לאורגניזמים המגיבים לשינויים בסביבה. השפה מקדימה לא פעם את האירועים, כפי שעמוס עוז תיאר זאת לפני שנים. ובמובן זה, יש כמה מילים ששימוש מוגבר בהן צריך לשמש התראה. כמו תגובות של בעלי חיים לפני רעידת אדמה. או כנרית במכרה. מילים שכשהן נשמעות בתדירות חריגה מדי ולציון מרחב הקשרים ספציפי של תופעות חברתיות, הן אינדיקציה למשהו לא טוב המשמש ובא. כזה למשל הוא המונח "בגידה".
"בגידה" הוא מונח שבחיי היומיום עושים בו שימוש לקשת שלמה של התוויות לסטייה אישית בוטה מנורמה מקובלת, של מוסר או יושרה. מבגידה בבן זוג ועד בגידה בעקרונות – שימושים שמהותית מצויים בתחומי הספקטרום החוץ-פלילי, הרחב מאוד, של הפרת אמונים. הפן הפלילי של הפרת אמונים מוגדר בחוק ושייך למערכת נורמות אחרת. אבל אפילו בתווך הציבורי-פוליטי, בימים כתיקונם, שימוש שגור, כמו "בגידה בציבור בוחריך" לדוגמה, או "בגידה בשותפיך לדרך", הוא עדין בתחומי אותו ספקטרום. על בגידה כזו איש לא עומד לדין, ובוודאי שהחוק אינו מאפשר כאן עונש מוות.
לעונש מוות מגיעים רק כשמדובר בבגידה במדינה. כאן בבת אחת משתנה מצב הצבירה. באנגליה עד סוף המאה ה-18 תלו בוגדים, סירסו והוציאו את קרביהם בעודם חיים, ביתרו את הגופה לארבעה חלקים והציגו לראווה ברחבי העיר. על רצח "סתם", רק תלו שם. אפילו אצלנו, היום, בגידה היא העילה היחידה המאפשרת להטיל על אזרח ישראל עונש מוות – בתנאי שאירעה בזמן מלחמה – ומתי אין כאן מלחמה. מאז ינואר 2023, האווירה ברחוב, ברשתות, בכנסת ובתקשורת מלאה בבגידות ובוגדים. מבג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה, דרך רמטכ"לים בדימוס, וכלה בטייסי המילואים. עצם המילה משחררת הר געש כבוש של שנאות ועוינות באופן ששום אירוע קשה אחר לא עושה. השפה, כאמור, מקדימה לא פעם את האירועים, ובבתי גידול מסוימים, בוגדים אחת דינם. חווינו זאת כבר.
חצי מדרגה מתחת מצוי גם השימוש הטעון במונח "טרור". כאן ההגדרות יותר אמורפיות. אנחנו למודי טרור פלסטיני. הוא הורג בנו עוד מימי הפדאיון בשנות ה-50. לתופעה היהודית השולית אמנם, אך עם דמיון מסוים, קוראים היום "פשיעה לאומנית". גם בבית הגידול המלומד של הפרקליטות, המילים מגיבות לשינויים בסביבה – ולעניין זה דווקא בצדק. אם הטרור הפלסטיני הוא הרף, פשוט אין בסיס להשוואה. אך עוד מדרגה מתחת, מתחילה בעיה. פיצוץ לסגירת חשבונות בין עבריינים, שהורג ארבעה חפים מפשע הוא "סכסוך על רקע פלילי". לעומתו, ירי נורי מצוקה שנסחף בטעות מעל בית ראש הממשלה, הוא "מעשה טרור", כפי שטענה הפרקליטות. קריאה בהגדרות חוק המאבק בטרור מעלה שלמעשה רק הסעיף הראשון – "נעשו מתוך מניע מדיני, דתי, לאומני או אידאולוגי" – מבדיל בין תקיפה אלימה שהיא אירוע טרור לבין אלימות פלילית כלשהי. את שאר הסעיפים ניתן למעשה לשייך לשני המקרים. והיות והמקרה הנידון גם איננו אירוע של אלימות, הרי שרק בהסתמך על המניע, ניתן היה לתפור את השגגה המופרכת הזו.
וכאן שורש העניין. בשני המונחים, בגידה וטרור, המבחן הוא קודם כל מבחן הכוונה. המניע יוצר את העבירה – ומאפנן את התוצאות. רוח מזרחית הייתה סוחפת את הנורים מערבה לים. זה עדיין מעשה טרור? ספק רב. הרוח עשתה את ההבדל? מה הביא עלינו את 7 באוקטובר, הסרבנות או המהפכה המשפטית? גם כאן העניין הוא המניעים והכוונות. את אלו ניתן לפרש, לשערך, לנחש, ולזייף – ובכך גם לאפנן את התוצאות. בזה אנו עסוקים היום, וזו הסכנה בביטויים כמו בגידה ובוגדים. זו גם הסכנה בהפיכת מחאה לטרור. זו דינמיקה של הגדר את האויב, והשפה מקדימה את האירועים. חווינו זאת כבר.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
