מייקל ויק היה קוורטרבק נהדר. לא, נהדר זו לא המילה הנכונה. הוא היה מחשמל.
כשוויק הגיע לליגה כבחירה הראשונה בדראפט של אטלנטה פלקונס, הוא נראה כמו שחקן שיצא מהפלייסטיישן, פנטזיה ששיחקה בתוך עולם אמיתי, עם שחקנים הרבה יותר מציאותיים. הוא היה ביזנס-מן נורא: הרוויח מאות מיליוני דולרים, ופשט את הרגל. ואי-אפשר היה להוציא ממנו את המפטון, העיר אשר בה נולד בווירג'יניה (בערך עשרה קילומטרים מהמקום שבו נולד אלן אייברסון).
מייקל ויק היה טינופת של בן אדם. הוא ישב בכלא על מעורבותו בכנופייה שאירגנה קרבות כלבים. עד המוות. ויק שילם את חובו לחברה וחזר אליה. בשנים האחרונות הוא פרשן פוטבול בפוקס. מייקל ויק הוא הסיבה שבגללה אנחנו רואים ספורט. ניצחונות, הפסדים, דרמות, הסיפורים שמאחורי המספרים והמשחקים. החלק שבו ברור שספורט הוא חלק מתבנית החיים שלנו. וגאולה. ספורט מציע גאולה, בלייב, כשאתה עוד בחיים. בשבוע שעבר, ויק קיבל מינוי כמאמן קבוצת הפוטבול של נורפולק סטייט, 25 קילומטר מהמקום שבו נולד. ספורטאי, פושט רגל, סדיסט מטונף, אסיר, מחנך של צעירים. גאולה.
