כשלוחמי 7064, גדוד ההנדסה הקרבית של פיקוד הצפון, גויסו לפעילות בתחילת המלחמה, הם שיערו שתנאי השירות שלהם יהיו לא קלים. בכל זאת, ישראל נלחמה אז בחזיתות מרובות, מערכי האספקה עוד לא היו מאורגנים לגמרי, והלוגיסטיקה תפסה מקום שני אחרי הלחימה עצמה. במהרה, הם הופתעו. "אנשי ארגון העובדים של קק"ל נרתמו למעננו ושינו את כל התמונה", מספר רון קדם, מ"פ במילואים בגדוד, "הם עטפו אותנו בכל דבר: אוכל, ביגוד חורפי, ציוד, חיברו אותנו למשפחות מהאזור שדאגו לנו, ואפילו הרימו חתונה לחייל שלנו שנפצע – מסידור ציפורניים דרך שמלת כלה ועד מקום לאירוע שהם תרמו. אחרי תקופה בצפון עברנו לעזה, וגם שם, כל מה שהיינו צריכים – ביגוד תרמי, ערבי על האש, מעטפת מלאה, קיבלנו מהם הכל. האנשים האלה הפכו למשפחה השנייה שלנו. הם ממש אימצו אותנו. הם הזמינו אותנו להדלקת נרות בהאנגר 11 שהתקיימה בשבת, ולמרות שסיימנו מילואים ממושכים וכבר אין לנו כוח לראות אחד את השני, אני מתבדח כמובן, הגענו כולנו לאירוע כי חשוב היה לנו להגיד תודה".
מאז תחילת המלחמה מסייעים עובדי קק"ל ליחידות רבות. הפעילות ההתנדבותית של הארגון התחילה למעשה עוד בימי הקורונה. החברים ניסו לחשוב כיצד הם יכולים לתמוך באזרחי המדינה, אספו תרומות, רכשו משחקים ומתנות ונסעו בזמן המגפה עם קרוואן מהצפון ועד הדרום – כדי לעשות טוב. "חרשנו אז את הארץ עם הקרוואן", מספר ישראל גולדשטיין, יו"ר ארגון העובדים הארצי של קק"ל, "ביקרנו בבתי אבות שבהם הקשישים לא יכלו לצאת מהחדרים וחילקנו להם מתנות. שמנו מוזיקה במרפסות ועשינו להם שמח. הגענו גם למוסדות של ילדים עם מוגבלות ולבתי החולים, נתנו מתנות ושיחקנו איתם. חרשנו יום-יום עם הקרוואן – כשכל המדינה בבית".
בארגון הבינו שאת עשיית הטוב צריך להמשיך. "עוד לפני המלחמה התנדבנו בפרויקטים חברתיים שונים", מספר גולדשטיין, "כך, למשל, בחגים הגדולים החלטנו לפתוח האנגר ענק שבו היו טונות של ירקות, פירות ומוצרים נוספים שאותם חילקנו כדי שנזקקים יוכלו לעבור את החג".
כמה ימים לאחר טבח 7 באוקטובר היה ברור לעובדי קק"ל שהם רוצים וצריכים לתת את החלק שלהם. "פניתי במייל לעובדים ושאלתי אם מישהו רוצה לתרום את ימי החופשה", מספר גולדשטיין, "יש עובדים שתרמו 20 ואפילו 30 ימים שהומרו להרבה מאוד כסף, ובסכום שגויס מילאנו את הקרוואן שלנו במעילים חמים, תחתונים, גופיות, מוצרי טואלטיקה ומה לא, ונסענו לאזורי הכינוס. כך עשינו יום-יום באהבה גדולה. אין מקום שלא הגענו אליו. העובדים שלנו היו נשארים עד מאוחר ואופים פיצות משפחתיות לחיילים, למעלה מ-250 פיצות משפחתיות לחיילים בדרום ועוד 250 פיצות ללוחמים בצפון, מדי יום".
סיוע ניתן גם לאזרחים המפונים. אנשי הארגון הקימו יריד ענק שבו השתתפו למעלה מ-150 עסקים מהצפון והדרום אשר נסגרו עקב המצב. הם הציבו דוכנים ביריד במשך שלושה ימי שישי ויכלו למכור את התוצרת שלהם ולנסות לשפר, אפילו במעט, את מצבם הכלכלי.
"רתימת אנשים להתנדבות זה תהליך", מודה גולדשטיין, "בהתחלה היינו יוצאים כל פעם רק עשרה עובדים. היום עובדים מתקשרים ולוחצים עליי שאארגן במהירות עוד התנדבויות. לכבוד חנוכה שכרנו את האנגר 11 וערכנו הדלקת נר בסימן הצדעה ללוחמים. העובדים תרמו בסבב השני עוד ימי חופשה שהומרו לכמעט מיליון שקל, והרמנו אירוע עם איל גולן, נס וסטילה, ליאור נרקיס, דודו אהרון, רגב הוד ונטלי דדון – ערב מרגש ל-2,600 חיילים ולמעלה מ-600 פצועים ממחלקות השיקום, עם אוכל, שתייה וזמרים, והכל מתרומות של עובדי קק"ל".
יוסי ממן, רכז חניוני קק"ל בגליל התחתון, אחראי בזמני שגרה על שילוט היערות. אולם בשנה האחרונה הוא מסיע בגאווה את קרוואן עשיית הטוב של ארגון העובדים. "אנחנו נוסעים איתו באמת מקצה לקצה של הארץ, מחלקים ציוד לחיילים, מביאים להם פיצות חמות שהכנו, מביאים מחשבים למשפחות מעוטות יכולת ולמאושפזים בבתי החולים. כל העובדים ללא יוצא מהכלל תרמו ימי חופשה כדי לממן את ההתנדבות הזאת", הוא אומר בעיניים בורקות.
הסיפוק גדול, אבל יש גם אתגרים. "לא היה פשוט להגיע בעיצומה של המלחמה לכל מקום בחזית", מספר ממן. "אבל לראות חיילים שלא התקלחו כמה שבועות ופתאום אנחנו מגיעים אליהם עם ציוד למקלחת, או חייל שפתאום זוכה לתספורת – ההתרגשות שלהם מחממת את הלב ונותנת הרבה כוח ורצון להמשיך בעשייה".
עד היום הוא ממשיך להסתובב עם הקרוואן ומחלק תרומות וציוד לילדים ותינוקות, כמו גם לחיילים. "בכל פעם שמתקשרים שצריכים את הקרוואן, אני מתמלא בגאווה", הוא מספר, "אני מחכה שיתקשרו אליי. כשאתה נמצא בצד הנותן זה נותן תמיד תחושה טובה. יש לנו רצון לתת אפילו יותר. לפעמים אנחנו מרגישים שאפילו לא נתנו מספיק".
בוני שיינמן, רכזת צילום בקק"ל, מספרת: "המלחמה תפסה אותי בבית ברעננה. הייתי עם הילדים, ומהר מאוד הבן קיבל צו 8. למחרת, על הבוקר, הוא כבר נשלח לשטח", היא משחזרת. "מעבר לתרומות שנתתי דרך קק"ל, פעלתי גם עצמאית. הרגשתי שאני לא יכולה לשבת כי קרה משהו גדול. אני חושבת שרבים הרגישו כמוני. מבחינתי, העשייה של קק"ל מאוד מרגשת כי אנחנו פיזית עם החיילים. כשאת לוקחת פיצות לשריונרים שנמצאים בבורות בשטח בצפון, או מביאה להם לשם משחת שיניים, זה מיוחד. אני חושבת שזה היה מסר חשוב עבורם: אנחנו איתכם".
"אני מאמין בעם הזה ויודע שיגיעו ימים טובים", מסכם גולדשטיין, "לדעתי כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש שלו עם עצמו – מה הוא עשה עבור האחים והאחיות שלנו בתקופה הזאת. העובדים שלנו, בחשבון הנפש שלהם, נמצאים בפלוס גדול. ערבות הדדית זה לא בדיבורים – זה במעשים".
