מסעדת ויטוריו בלומברדיה אחזה פעם בשלושה כוכבי מישלן. היא עדיין קיימת באזור אחר (עם 2 כוכבי מישלן), אבל גם אם לא הייתה, העיר ברגמו היפהפייה שבמחוז לומברדיה, אוחזת בלא מעט נקודות מושכות, שלא לומר סקסיות, אחרות. כמעט חובה לסור אליה אם אתם באזור הצפון האיטלקי. תפגשו מוזיאונים מרשימים ביותר, יופי מהפנט, שנוצר עקב חלוקת העיר לאזור הגבוה (alta citta) ולאזור הנמוך (bassa citta). הנופים נוצרים מן המתח בין שני הרבעים שבעיר, ההרים שברקע והשדרות הצרות העתיקות מול אלה החדשות והנרחבות. כל אלה מפצירים בתייר המופתע להאריך את השהות המתוכננת, וכך עושה גם הקולינריה המתקדמת שבעיר. כך כמובן עשינו גם אנחנו. היינו צעירים, חסרי אחריות, וזה גם היה מזמן. במה שקרה לנו אשם אך ורק לואיס, חברי לחיים, והכישרון שלו לזהות מסעדות מצטיינות במיוחד באיטליה.
תוך מעוף פראי בכביש, הוא מפנה אליי ראש - "תבדקי את השם של המסעדה משמאל, עם העגבניות מורשת וגבעת השרימפס. וגם העשבים בפינה".
› אבל כל המסעדות נראות בדיוק כך, ואנחנו תכף נמריא כמו כטב"ם, אני עונה לו.
› "איכזבתי אותך אי פעם?" הוא שואל.
› בנושא זה עליי להודות שלא.
› "ובנושאים אחרים?"
› דווקא כן, אבל תרד ממני באמא שלך.
אנחנו חונים באופן ישראלי, תוך עבירות תנועה שלא כדאי לפרט, ופורצים אל מסעדת ויטוריו, שלא יודעים עדיין שנפלו על הדור הלא-נכון. בינתיים אני נוכחת שיועץ ההשקעות והמשקאות הפרטי שלי צדק. הפנים מפואר. מפואר מדי לדעתו של פקיד הבנק. האיש המצוחצח שמקבל אותנו (מתברר שזה הבעלים ויטוריו), אינו הולם את נעלינו המסומרות והמאובקות, אם יורשה לי.
"אמאל'ה", אני לוחשת ללואיס, "הוא לובש פראק".
"תתנהגי כאילו שגם אני לובש פראק כל ערב", משיב לואיס, ומבקש "פרגו, ווריי פרנוטארה פרקוואנדו" (סליחה, היינו רוצים להזמין מקום).
הבעלים: "פר לה קווסטה סרה?" למתי? הוא שואל.
"אוג'י" (היום). "מאמא מיה", נאנח ויטוריו.
נאלצנו לצאת בגו כפוף אבל מיד אחרי שגורשנו קראו לנו לשוב. באחד השולחנות אירע נס. האורחים ביטלו ואנחנו קיבלנו את השולחן הזעיר, שאליו נצמד באופן מבשר טובות שולחן נוסף. סביבנו קהל עטור תכשיטי זהב וכסף. יש לבעלי טעם שערורייתי.
× × ×
קשה להצביע על כלל אחד שמעלה את יופיין של מסעדות פרמיום איטלקיות, אבל יש להן כמה נקודות מושכות ביותר.
1. במסעדת ויטוריו שורר למשל אור יקרות מהרבה מאוד נברשות שעירבלו לנו את המוח.
2. לא נשמעו רעשי או מוזיקת רקע, רק יופי ללא מצרים והמון שולחנות ארוכים, מחופים במפות אטלס, לרמז על נוכחות משפחות רבות שסועדות יחד.
3. נשים רבות החזיקו עליהן או בקרבתן כלבים זעירים. דווקא שלל הפודלים והצ'יוואוות התעקשו לשוחח ביניהם בקללות עסיסיות.
המלצר הראשי ניגש לקבל אותנו. לא שלטנו באיטלקית, התקשינו בקריאת התפריט, ומהמטבח הציעו שיביאו כמה טעימות ("לא טוב? תחזירו"). אלא שהיה מצוין.
בעלי, אכלן בכיר שכמוהו, דאג עמוקות: המנה העיקרית נראתה קטנה מאוד, התפריט הראה שהיא תהיה פטריית פורצ'יני ועליה נתח כבד לא גדול. שנינו זללנו את הפטרייה שהוזהבה ונצרבה בחמאה ושמן זית על הגריל. לא הצלחנו לסיים את המעדן העשיר והדחוס. מכאן לשם התרוצצו על השולחן ירקות סוט'ו-אוליו כבושים בשמן הזית העדין ביותר שטעמנו. כל היתר לא זכור לנו. רק שהיה סתיו עמוק ולפורצ'יני הסתווית התחברו שלושה קינוחי תפוחים בבצקי חמאה, פירות וקרמים שונים. עוד חוויה למזכרת.
למחרת ערכנו דיון (יותר נכון קרב) היכן נאכל. רציתי לגוון כדי לשמח את הקוראים, אבל הוא טען ש"מה פתאום לוותר על משתה מישלן מופלא כל כך". בשני הלילות הבאים כבר שבנו לוויטוריו. איש גבוה, שמנמן וצחקן (אני זוכר אתכם מאתמול, תרשו לי לבחור עבורכם) קיבל אותנו שוב. הוא בחר, התיישב לצידנו ושנינו מילמלנו תפילות הודיה מול הדיוקן של ישו, המוזהב כמובן. את האירוע הכתרנו כ"נס ברגמו". בערב השלישי נשלחו לשולחננו כל המנות שהיו במטבח, וויטוריו בא להסביר שהארוחה הזאת על חשבון הבית: "זה בגלל ההנאה שלכם ובגלל הנאמנות".
הלקח הוא שכל מסעדה זוכרת לקוחות כמונו. אובססיביים, חוזרים ונאמנים. כדאי לכם לנסות זאת בסיור המסעדות הבא שלכם.
