חוף גדור
המצולמת: מיכל אהרונסון (77) מפונה מקריית-שמונה, כעת מתגוררת באליכין. גרושה, אם לחמישה וסבתא ל-20 נכדים, עד שיצאה לפנסיה עבדה כמנהלת חשבונות בחברה משפחתית.
"לפני שנה וחצי יצאתי לפנסיה, מלאה בתוכניות, אבל המלחמה תקעה אותי. יומיים לפני פרוץ המלחמה יצאתי למסע גמלאים בנפאל. ב-7 באוקטובר בדיוק התחלנו טרק בפון היל, בשמורת האנאפורנה, ובאמצע העלייה של היום הראשון הגיעו ההודעות. אחד מחברי הקבוצה קיבל הודעה שבנו החייל נפל. הוא חזר מיד, אבל הטרק נמשך, בצל הודעות על המלחמה בכל מקום שבו הייתה לנו קליטה. בכינו מכל הודעה שהתקבלה, אבל לא באמת הבנו את עוצמת האירוע. גם אחרי שחזרתי ב-19 באוקטובר לקח לי זמן להפנים את מה שקורה כאן.
"פינו את קריית-שמונה כבר בתחילת המלחמה, אז לא יכולתי לחזור הביתה. זו חוויה שקשה לתאר. הלכתי לגור במרכז במושב גינתון, אצל אחד הבנים שלי. אחרי קצת יותר משבוע נסעתי לצפון לאסוף כמה חפצים מהבית, אבל בעיקר הייתי צריכה להרגיש את הבית ואפילו נשארתי לישון שם לילה אחד. הבית יושב על ההר, עם נוף מדהים לעמק החולה, לגולן ולחרמון – ואני צמאה לנוף הזה. כל התקופה המשכתי כך – חצי יום פה, לילה שם, עד שהתחילו התמרון בלבנון וההפגזה המסיבית. חודשיים לא יכולתי לנסוע, עד להפסקת האש. בסוף אוגוסט שכרתי דירה באליכין, שם מתגוררת המשפחה של בני, שגם הם פונו מהצפון, מקיבוץ שדה נחמיה. הבן אחראי על המפעל שם ונשאר בקיבוץ בכיתת כוננות.
"אני מרגישה מנותקת מהשורשים. כל חיי הם בגליל. גדלתי בקיבוץ חולתה, כשעוד היה אגם החולה, ויש לי הרבה זיכרונות טובים מילדותי שם. אתמול הייתי בפגישה של הכיתה שלי, בבית קפה בתל מונד. כמובן שלא כולם הגיעו, אבל היה נורא כיף ואף אחד לא רצה ללכת הביתה. גדלנו מגיל אפס בבתי הילדים וזה כמו מפגש אחים. אחרי שהתחתנתי עברנו לגדות, הקיבוץ של גרושי, ושם נולדו הילדים שלי. כשהייתי בת 41 עברנו לקריית-שמונה ואני שם כבר 36 שנה. כדי להקל על התחושות הקשות של הפינוי, אני משתדלת להיות בפעילות אינטנסיבית – טיולים, מסעות, הצגות וחברים – אבל יש תקופות שאני מסתגרת בחדר ולא מסוגלת לעשות כלום. לא היה לי רצון לבנות לעצמי סביבה חברתית חדשה, ובמקום זה עשיתי כל מיני פעילויות של יצירה. למשל, עשיתי קורס נגרות, ואחר כך אספתי עצים מהיער ויצרתי מהם כל מיני דברים. יש לי ממש אהבת הליכה. הרבה פעמים לקראת השקיעה אני צועדת על החוף ממכמורת, שקרוב לאליכין, לכיוון אולגה וחזרה. הכל כל כך יפה בשעה הזאת. ההליכה עוזרת לבריאות, אבל לא פחות היא מרגיעה.
"נולדתי ב-1947, ועברתי את כל המלחמות, מהעצמאות ועד היום. במלחמת יום כיפור היו לי ילדים קטנים בקיבוץ ואיבדתי אח שנלחם, אבל זה לא היה קשה כמו עכשיו. הפעם המלחמה נמשכת בלי סוף. גם ההיבט הפוליטי מאוד קשה לי. ההנהגה שלנו, ובעיקר האטימות של השרים, מאוד מפחידה אותי.
"עכשיו אני נערכת לחזור הביתה, גם נפשית וגם מעשית. החזרה לא מלחיצה אותי. אני צריכה להתחיל לחשוב על העתיד, כשיתחיל להיות לי כבר קשה לגור בדירה לבדי. את ההחלטות האלו, אני מעדיפה לעשות מביתי, ולא ממקום שאני לא שייכת אליו. קשה לי לעשות החלטות חיים כשאני לא במקום שלי.
"למזלי, הבית לא נפגע, אבל נדרשות עבודות תחזוקה בגלל הזנחה של יותר משנה. בגינה יש לי עצי פרי שמחוברים להשקיה – הם שרדו את המלחמה, אבל הפירות לא היו משהו השנה. אני מתרגשת לחזור לעסוק בדברים שאני רוצה. אני מתכננת ללמוד קורס מורי דרך, להנאתי, בלי לעסוק בזה, ובעוד חודש אסע לטרק בלאוס. אבל בעיקר אני מתרגשת לקום שוב בבוקר ולשבת עם כוס קפה מול הנוף".
