הדקה ה-105 להארכה של בית"ר ירושלים נגד קריית-ים. שחקן של המארחת שרוע על הדשא. אולי הצגה, אולי לא, זה לא משנה. מה שמשנה זה ירושלים לא עוצרת. ממהרת. אני מאלה שמכורים לסרטוני כדורגל קצרים. הרילס האלה שרצים בכל הפייסבוקים. רואה הכל, הכל. סרטונים של המספרות הכי יפות. של הפלטות הכי גדולות. של שוערים שבועטים על מגן ומקבלים גול. של מאמנים שמחזירים כדור ומחליקים. של כלבים ותרנגולות שמתפרצים למגרש. הכל. והכי מרגשים, אומר באחריות מלאה, זה של אלה שמתנהגים בספורטיביות שהיא מעל הטבע. עוצרים שנייה לפני הגול כי המגן שרץ איתם מתח שריר. או בועטים החוצה פנדל כי השופט טעה. הלב שלך נמס. בא לך חיבוק קבוצתי עם כל מי שמעורב בדבר. ופתאום בית"ר, שחקן ליגה א' צפון שרוע על הדשא, והיא לא עוצרת. וזה צורם. כי נכון, לא מחויב בכדורגל מקצועני לעצור אם השופט לא שרק, אבל איפה האדיבות?
האדיבות היא בדרך כלל פריבילגיה של הגדולים. רק שבמשחק הזה לא קל לזהות מי הגדולה. וגם אם אתה מזהה, הגדולה חייבת גול, והגביע עלול לברוח, אז לעזאזל האדיבות.
הסיפור הזה, ברור, מלמד על משהו יותר גדול אצל החבורה של ברק יצחקי. לא רק על הלחץ הנקודתי שבית"ר נקלעה אליו, אלא על חוסר היכולת למצוא פתרון כשההתקפה לא עובדת; על ההישענות המוגזמת על התלהבות וקהל דוחף כתוכנית עבודה; על הגנה שברירית; על מצבי הרוח הקיצוניים, רגע מפרקת בחמישייה קבוצת ליגת על, רגע נראית כאילו מישהו ניתק אותה מהחשמל; שוקעת בבוץ של אצטדיון עכו מול קריית-ים, תרתי משמע. וכשנמצאים בבוץ, אין פנאי להוא שעל הדשא. ולא משנה מיהו ומהו.
עוד לפני שהשריקה לסוף נשמעה, היה איזה אוהד בית"ר שכתב באחת מקבוצות האוהדים בפייסבוק שבסוף המשחק, במקום להחליף חולצות עם קריית-ים, כדאי שבית"ר תחליף איתה הגנה. זה לא הדבר היחיד שהיא יכולה לקחת מקריית-ים. בית"ר יכולה גם ללמוד ממנה על רוח, גשם ובוץ. על ריצה עד הסוף.
