מרים.
"הן מסתכלות עליי ולא אומרות כלום", מרים קשניאן אומרת על השתיים שעומדות בקרון לידנו ונועצות מבטים בחולצת ה-"FREE OUR HOSTAGES" שהיא לובשת; בארבע השרשרות לשחרור החטופים שעל צווארה; בשתי הסיכות הצהובות.
אנחנו ברכבת התחתית במנהטן, בדרך לרחוב 53. מרים, בת 47, יהודייה ניו-יורקית, היא אחת הפעילות העקשניות בעיר למען שחרור החטופים. "עצוב לי", אומרת, "רבים מהיהודים פה פועלים למען ישראל אבל לא מראים כלפי חוץ. העולם צריך לראות".
הרכבת התחתית, שמתחת לשדרות הפאר, היא מקום אולטימטיבי למחאה. אל הרכבת עולה צעיר שפוצח בראפ על צרות של אפרו-אמריקאיים. ג'ורג' פלויד שנרצח על ידי שוטר מככב בו. נוסעי הקרון מוחאים כפיים.
אל ניו-יורק מרים הגיעה מאיראן עם משפחתה בגיל שנתיים, בעקבות עליית חומייני. "מאז, לפני 45 שנה, איראן החלה לתכנן מבחינה רעיונית את 7 באוקטובר", היא אומרת, ואז מדלגת נושא, נזכרת בהוא שכינה אותה נאצית בזמן שהדביקה במנהטן את תמונות החטופים. מסתבר שלא רק בישראל יש כאלה שכועסים על זה.
מנדטורי.
סנטרל פארק, שעתיים קודם.
כמה עשרות בלבד הגיעו להפגנה השבועית למען החטופים. אי-אפשר להאשים אף אחד. בחוץ מינוס עשר מעלות, והאדמה מכוסה שכבת שלג דקה. מה שהופך את כל מי שפה הבוקר לגיבור.
בקיפאון כזה אתה מחשב כל מהלך. משתדל להיות בתנועה. לא מוציא חלילה ידיים מהכיסים. ואם מוכרחים לצלם, כל קליק חייב להיות זריז.
הצעדה הקבועה לא תתקיים היום. ובכל זאת, "ברינג דה הום" זועקים לשדרה הריקה. בקהל דגלי ישראל וארה"ב, תמונות חטופים, וגם השלט "HOPE IS MANDATORY", התקווה הכרחית. במיוחד כשקר ורוב המחאה מתחבאת בבתים.
תערוכה.
נס-ציונה, השבוע, התערוכה "מאוקטובר לאוקטובר". סיבוב בין הצילומים שמתעדים את המאבק להצלת החטופים.
נעם אמיר, אביב חסידוב, גלעד פירסט, ורדית אלון-קורפל ואוהד שחר, חמישה מתושבי העיר שמלווים את המאבק מקרוב, מציגים חלק מתיעודיהם. הצילום הראשון הוא מ-8 באוקטובר. ליד שער בגין. צילום גדר ועליה תמונת עידן שתיוי, שנחטף מהנובה ולימים יתברר שנרצח.
ואז, התערוכה מספרת עוד. את ההתגלגלות. בהתחלה מאות אלפים בצעדה הגדולה. ואז העם קצת מתפוגג. ואז הימים חולפים, מספר החיים יורד, שמותיהם הופכים מוכרים. ותוך כדי תיעודי דמעות. ומחאות שהופכות נואשות. ומיצגים שמתחננים. "דם אחיותיי זועק, איפה אתם", כתוב על שלט של מישהי עם מבט ופנים נפולים.
ולאורך כל הדרך הצלמים שם. לא רק נאבקים. גם מתעדים.
זה בוער באצבעות, אומרת הצלמת ורדית שעושה לי סיבוב בתערוכה, ומסבירה שיש פה עניין רגשי. של תרומה למאבק ולהיסטוריה. אם לא צילמת, זה לא באמת קרה, אומרת.
ואחריה הצלם אוהד מוסיף שיש את העניין של להעביר הלאה, למי שלא נמצא; ולהיות יעיל איכשהו במאבק.
ואורלי ברעם, אוצרת התערוכה, מסכמת שכל אחד תורם בדרכו. במה שהוא יודע. לא משנה מה. העיקר להיות חלק. להשתתף.
המוסר.
כשעוד שנה אזרחית מתחלפת. כשסביבנו הולך ופוחת המוסר. כשברחוב ובכנסת נוהגים בחוסר חמלה כלפי משפחות חטופים. כששר יהודי מצהיר שפיטורי היועצת המשפטית לממשלה חשוב משחרור המוחזקים בשבי חמאס. כשראש ממשלה מושך עד אין קץ הסכם להצלת ישראלים. כשבעולם מעדיפים לשכוח שארגון טרור עדיין מתבצר ומחזיק בנשים וזקנים. כשרבים מדי בעם עייפים מכדי לצאת מהבתים ולזעוק.
כשכל זה קורה, כשהאפלה יורדת, וחנוכה פחות מאיר, ולוח השנה מחליף עוד מספר, יש את אלו שעדיין לא מוכנים לוותר על הסיכוי. יוצאים מהבית. מתייצבים באומץ מול מתנגדים מבית ומחוץ. מול מזג אוויר לא אנושי. מול אדישות. מול מנהיגות של אינטרסים צרים. נאבקים על ההזדמנות האחרונה לחיים.
האנשים האלה הם שומרי המוסר האחרונים שלנו. הם מחזיקים את המאבק על הנפש של כולנו. כש-2025 כבר כאן, והחטופים עדיין לא בבית, כדאי שנזכור את זה.