לקולנוע של פדרו אלמודובר תמיד הייתה רגל אחת בעולם של אופרות הסבון. לצד רגעים מלאי ארומה תרבותית כמו נגינת הגיטרה של קייטנו ולוזו ב"דבר אליה" או אזכורים לסרטים אמריקאיים ישנים, הסרטים שלו כמעט תמיד הציגו עלילות של טלנובלות, צירופי מקרים מופרכים והרבה רגש מתפרץ. הצופים שלו יכלו להתייחס לעצמם בשביעות רצון אינטלקטואלית משום שהסבוניות הזו נעשתה בקריצה. אלא שבגיל 75 אלמודובר עייף מכדי לקרוץ.
הדקות הראשונות ב"החדר הסמוך", סרטו החדש והראשון באנגלית, מעוררות תהייה אם המעבר לאמריקה, שעליו עמל אלמודובר הרבה שנים, היה שווה. ג'וליאן מור משחקת סופרת ניו-יורקית מפורסמת ששומעת שחברתה (טילדה סווינטון) גוססת מסרטן. והנה החדשות הרעות, לפחות לתחילת הסרט: סווינטון טובה מאוד; מור ממש לא. חמור מכך: הדיאלוגים שנפלטים מפיהן מרגישים לא פעם כמו אופרת סבון – ארוכים ומלאכותיים, ולא בקטע מצחיק או קאמפי. להפך, אלמודובר המבוגר, שבסרטיו האחרונים עוסק הרבה במוות (נושא קבוע אצל במאים מבוגרים), מבקש ליצור כאן דרמה רצינית, מאופקת, כמעט ברגמנית.
אלא שאלמודובר מרגיש אותנטי לניו-יורק כמו וודי אלן לפריז: הוא מחובר רק לעשירים והמפונפנים, אלו שהולכים לפתיחות של תערוכות ב-MOMA, וגם זה בקושי. הכל מרגיש קצת כמו פרק של "שושלת", עם גיבורים "מצליחים", אבל עוסק במוות ולא ברומנים ובסקס. האגרטלים והווילונות האדומים שבתפאורה זועקים "אלמודובר!" אלא שהסט הניו-יורקי כולו משדר זיוף וניכור.
הדברים משתפרים כשהסרט יוצא מניו-יורק, והגיבורות עוברות לבית יפהפה בכפר שבו יוצאת לפועל משימת המתת החסד של החברה הגוססת. באותם רגעים הסרט איטי יותר ומזכיר פחות אופרת סבון ויותר ציור נינוח של אישה הממתינה לגסיסתה. התוצאה, גם כששופטים אותה לכף זכות, היא אחד מסרטיו המינוריים של המאסטר הספרדי: סיפור קטן על ציפייה למוות והשלמה.
קצת מוזר שדווקא על הסרט הזה זכה אלמודובר לראשונה בחייו בפרס ראשי בפסטיבל קולנוע מרכזי (ונציה), אבל אפשר להבין את אלה שירגישו שזו יצירה מעניינת ונוגעת. הסרט מומלץ לחובבי אלמודובר. הכרחי לצפייה? מדהים? פחות
