"פגשתי תהום", צורח ד"ר אייל קמינקא בעמוד 9 בספר שיריו "שיחה, חצי שיחה". שתי מילים, שמתנוססות על הדף הלבן והריק ואנחנו צונחים בעקבותיהן אל החיק האימתני והסופני של ההיעדר, שנפער בו כאשר בנו, סגן ינאי קמינקא ז"ל, נהרג ב-7 באוקטובר בקרב הגבורה בבסיס זיקים.
סגן קמינקא, בן 20 בנופלו, היה מפקד מחלקה ומסר את חייו כאשר הגן בגופו על החיילים ועל אזרחים רבים שמצאו מקלט בבסיס, ובגבורתו הציל עשרות מהם.
"אבא ששותק זכרונות, שותק דקות שלא יהיו", כותב קמינקא בשני שירים בספר, ואכן שירתו הכואבת מדבררת את דור ההורים השכולים שבקעו מתוך האפר והתופת של 7 באוקטובר.
"הספר הזה נקרע ממני. אחרי 7 באוקטובר ואחרי מותו של ינאי נאלמתי, לא הצלחתי לדבר. ואז המילים התחילו לצאת בכמה אופנים...", אומר קמינקא, ש"שיחה, חצי שיחה" (בעריכתה הנהדרת של ענת לוין ובהוצאת עיתון 77), הוא הספר השישי שלו.
גם עכשיו אתה מדבר מאוד חלש.
"אני רגיל מאוד בדיבור, נאמתי בחיי בפורומים מרובים, גם באו"ם, ומאז 7 באוקטובר אני צועק בראש אבל מדבר חלש כלפי חוץ. אז במקום בקול, המילים התחילו לצאת בכתיבה. ההתערטלות הזו קשה לי, הייתה לי דילמה אם לפרסם בכלל את הספר, אבל מהר מאוד הבנתי, שהמילים שלי מדויקות גם לאנשים שחוו שכול לפני שנים רבות, גם במלחמות רחוקות. למשל, אישה ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים כתבה לי: 'לראשונה אני מבינה מה ההורים שלי עברו כשאחי נהרג, ואני הולכת עם הספר שלך בתיק'".
אחרי כמה חודשים של כתיבה, הבחין קמינקא שהשיחות, חצאי השיחות והמחשבות שהוא כותב מתהווים למסע. "ולכן בעיניי הקריאה המומלצת הראשונה בספר היא מתחילתו ועד סופו, כדי שהקורא יעבור כמוני מהחשיכה המוחלטת והתהום, אולי לעבר האור".
ואכן, הספר משתף את הקוראים במסע של כאב, צעקה, לחישה, שיחה, בין אב אָבֵל לבנו, בניסיון להגדיר את ההיעדר, להמליל את השתיקה ואת הצרחה. גם את זו שצרח קמינקא במהלך חודשי האבל, כאשר מצא עצמו שואג ביער, וכשאמרו לו "תהיה חזק", "תמשיך בשביל הילדים האחרים", הוא מודה שתפילתו הייתה "שכולם ייעלמו, כדי שאוכל למות בלי נקיפות מצפון", הוא אומר.
אתה מרגיש שאנשים לא מבינים את מהלך האבל?
"מי שלא חווה שכול, נאחז במילים ששגורות על פינו, שאמורות לשאת תקווה כמו 'תהיה חזק', זו בדרך כלל תקווה שטחית. הציבור הרחב לא מבין מה אנחנו חווים מבחינת כאבים, ייאוש, בחינה של החיים ושאלה 'חיי לאן'. 7 באוקטובר הביא אותי למקומות שלא דמיינתי שיש. זו התרסקות טוטאלית של כל הזהויות שלך. יש לי, היו לי, ארבעה ילדים שכל החיים הגנתי עליהם, וזה כבר לא ככה ואני בתהומות שיש בהן חשיכה גמורה".
אז מאיפה לוקחים את התקווה? אנחנו מדברים ואתה חי. בעל כורחך אתה חי?
"יש שני מקורות להיותי חי. הסיבה השנייה היא בזכות הקהילה והאנשים המלאכים שסבבו סביב משפחתנו, ופשוט לא ויתרו עלינו ולנו", הוא אומר ומפנה אותנו לעמוד 144 בספר, שם הוא מספר שבמדינה אחת, בבית חולים אחד, יש אגף שיקומי ובו מחלקה של נשימות. נשימות קצרות לאירועים פתאומיים, ארוכות לימי זיכרון, עם חמצן לגידול ילדים ובלי חמצן לאיבוד ילדים, ושם חדר עם שלט "אין כניסה", ויושב בו איש על כיסא ונחנק, אבל יש ומגיעים אליו אנשים טובים שהתאמנו בנשימות ומתעלמים מהשלט ומי שיש לו מזל מחברים אותו לבלוני חמצן.
"וכאן אני אומר: אל תגידו לנו 'תהיו חזקים', או 'תמשיכו לחיות בשביל הילדים האחרים'. פשוט תבואו ותהיו נוכחים. הנוכחות שלכם היא חמצן עבורנו".
והסיבה הראשונה להיותך חי?
"הייתי בתהומות הכי חשוכות. אנחנו כמשפחה לא מאמינים בעילוי נשמה ולא בגן עדן ופתאום הרגשתי שאם הייתי מאמין בדבר הזה, הייתי מצליח לשמוע את ינאי מדבר אליי. והגיע רגע כזה שבו הייתי במקום מאוד חשוך עם עצמי, ממרר בבכי ומתכתב עם ינאי ומבין שאני כותב מחדש שיר שלי שהוא מאוד אהב, אבל השיר התהפך לגוף שלישי, ופתאום חשבתי שאולי ינאי הוא זה ששולח אליי את השיר, שהנה, אולי אני כן מצליח לדבר איתו. וזה גם המסע שעוברים כשקוראים את הספר, מסע שלא נגמר". •
