עמותת "SOS כפרי ילדים", שפועלת בישראל מאז שנת 1981, היא חלק מעמותה בינלאומית שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה ותכליתה להעניק בית וחיים בטוחים לילדים ללא עורף משפחתי. העמותה פועלת ב-137 מדינות ובסיסה הוא באוסטריה, שם הוקמה על ידי הרמן מיינר, שהגה את הרעיון להקמת מוקדים לטיפול באלמנות וביתומי מלחמה, כאשר התהליך מלווה על ידי צוותים חינוכיים מקצועיים שמסייעים לאמהות בגידול הילדים.
את המטה בישראל מנהלת נלי גבע, שגם בגיל הפנסיה עדיין מתעקשת להפוך את העולם למקום טוב יותר. גבע, עובדת סוציאלית ותיקה מאוד ופסיכולוגית, אמא לשניים וסבתא לנכד, החלה את דרכה בתחום הסוציאלי כמנהלת רווחה, תפקיד שמילאה במשך עשרות שנים. משם דילגה לכיסא מנכ"לית של רשות מקומית, ובשנת 2009 הצטרפה לתוכנית הלאומית 360, שבמסגרתה החלו חמישה משרדי ממשלה לרכז את הטיפול בילדים בסיכון, במטרה לגרום לכך שכמה שפחות ילדים יוצאו מהבית לפנימיות ולמשפחות אומנה.
"הרעיון של העמותה יובא לארץ בשנת 1981 דרך מה שאז נקרא משרד הסעד, ובשנה זו הוקם הכפר הראשון שלנו בערד", היא מספרת, "יש לנו עוד כפר שהוקם במגדל-העמק בשנת 1997, ובנוסף אנחנו מפעילים בדרום מרכז חירום שאליו מפנים באופן מיידי ילדים מגיל שלוש שחייבים להוציא אותם מהבית. אנחנו מתכננים לפתוח מקום נוסף בירושלים לילדים מגיל שנתיים שצריכים לצאת מהבית מהרגע להרגע בגלל הימצאותם בסכנה נפשית או פיזית".
מה בעצם קורה במרכזי החירום הללו?
"הילדים והמשפחה עוברים אבחון וגורמי המקצוע מחליטים האם הילד מפונה לפנימייה, למשפחת אומנה, או מוחזר הביתה במקרה שהמצב השתנה. אנחנו מפעילים גם דירות מגורים לצעירים בני 18 עד 25, כולם יוצאי פנימייה, כדי להמשיך ללוות אותם גם כאשר הם בגירים, אבל כמובן עדיין צריכים תמיכה שהמדינה חייבת לדאוג לה. כיום פועלות עשר דירות כאלה לטובת צעירים", מספרת גבע.
לדבריה, גם בעמותה מרגישים את השפעות המלחמה: "מאז 7 באוקטובר אנחנו כמדינה לא מצליחים להתאושש, כי כולנו נמצאים במצב של המתנה שהחטופים יחזרו. אני מקווה שכשהמלחמה תיגמר, נצליח להשתקם ולבנות משהו חדש".
מה קורה לילדים מאז 7 באוקטובר?
"המצב הזה של לחץ, מתח נפשי, בעיות דיור, בעיות כלכליות, מהווה קרקע פורייה לאובדן דרך אצל אנשים מבוגרים, ומשפיע על היכולת של משפחות לתפקד. הרבה מאוד משפחות התפרקו, הרבה משפחות חוו אובדן של חיים, פגיעה כלכלית, פגיעה בבריאות, וקשה להן להתמודד עם המצב החדש. כתוצאה מכך, הילדים במשפחות האלה סובלים מאוד והם אלה שאנחנו רואים שמוצאים יותר מהבתים".
גבע מציינת שמאז המלחמה יש עלייה במספר הילדים שנלקחים מהבית ומגיעים למרכזי החירום, משם הם עוברים לפנימיות ולמשפחות אומנה. "אנחנו גם רואים הרבה יותר בעיות נפשיות אצל ילדים בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה, יותר התנהגויות אלימות עם רמת חרדה הרבה יותר גבוהה וסימנים של פוסט-טראומה", היא מציינת.
וזה לא קשור בהכרח להיותם מעוטף עזה או מהצפון המופגז?
"לא קשור. אלה ילדים ממשפחות שחווות קושי בכל הארץ – משברים כלכליים, משברים בריאותיים, בעיות דיור שנובעות מהמצב המלחמתי. יש לנו כמובן גם ילדים ממשפחות מפונים, או ילדים ממשפחות שבהן האבא נהרג ב-7 באוקטובר או במהלך המלחמה והאמא התקשתה להמשיך בטיפול". לדבריה, "בשל העלייה המשמעותית במספר הילדים שמועברים לחיים מחוץ לבית, לא תמיד יש די מקום בפנימיות או במשפחות אומנה כדי להעביר אליהן את הילדים שמגיעים למרכזי החירום".
ההוצאה מהבית היא חוויה קשה עבור הילדים. "כל ילד שמוצא מהמקום שהוא גדל בו חווה טראומה, ולא משנה באיזה בית גדלו. העובדה היא שהילדים נלקחים ממקום שהיו רגילים אליו למקום שהם לא רגילים אליו. לאחר תקופת ההסתגלות, רוב הילדים מבינים שהחיים מחוץ לבית, בפנימייה או אצל משפחת אומנה, עושים להם טוב, אבל עם זאת חובה לזכור שבתהליך של הוצאה מהבית יש מרכיב טראומטי שצריך לקחת בחשבון ולטפל בו".
יש מאפיין לילדים שמוצאים מהבית?
"אלה ילדים שחוו חוויות קשות של הזנחה, של טיפול לקוי, של חוסר סיפוק הצרכים הבסיסיים שכל ילד צריך כדי לגדול. פעמים לא מעטות מגיעים ילדים למרכזי החירום שלנו בעקבות אלימות פיזית או נפשית, שמתגברת בזמני משבר. כי כשהמדינה במשבר וההורים במשבר, ואצל רבים מהם מראש קיימים פחות כלים שיסייעו להם להתמודד עם משברים, הם נכנעים מהר ומתקשים בטיפול בילדים".
אבל כמו שציינת, אין מספיק מקומות שיקלטו אותם.
"אכן. פניתי למשרד הרווחה כדי לבדוק את הנתון הזה, ואמרו לי שבכל רגע נתון יש להם בין שישה לשמונה ילדים שמחפשים להם מקום. מרכזי חירום אמורים להתפנות כל שישה חודשים ולקלוט ילדים חדשים, אחרי שהילדים עוברים לפנימייה, למשפחת אומנה או שמחזירים אותם הביתה אם זה משבר שאפשר היה לטפל בו. אבל מכיוון שגם הפנימיות מלאות וגם משפחות האומנה מלאות, אנחנו מתמודדים כרגע עם צוואר בקבוק. משרד הרווחה נכנס לתמונה ויצא בקול קורא להקים עוד מרכזי חירום, ואני מקווה שזה יקל קצת על העומס. זה רק קצה הקרחון של השפעות אירועי השנה האחרונה, שאנחנו מתחילים לראות על פני השטח. אני צופה שאנחנו רק בתחילת הדרך מבחינת ההתמודדות עם תוצאות המלחמה".
מה אנחנו כחברה יכולים לעשות?
"אנחנו חווים מחסור במשפחות אומנה, וככל שיהיו עוד משפחות אומנה זה יעזור. בדרך כלל קהילות מאוד מגובשות מצליחות לתחזק משפחות חלשות וזה מונע הוצאה של ילדים מהבתים. לכן, לדעתי אנחנו צריכים לחזק את הקהילות כדי שכל קהילה תוכל לחזק את המשפחות החלשות שקיימות בתוכה. כך נצליח כנראה להוציא פחות ילדים מהבתים".
