"ניצחון גדול", כך הכתיר נתניהו, בהודעה לתקשורת, את תוצאות ההצבעה בכנסת על החוק למיסוי רווחים. ניצחון על מי, ניצחון על מה? נדמה שמרוב להג על "ניצחון מוחלט" שאיננו ועל "יחד ננצח" בלי יחד, משהו השתבש בעולם המונחים שלו. נתניהו לקח עבריין מורשע, הלבין אותו מוסרית, סידר לו ברית פוליטית לגיטימית ומינה אותו לשומר החוק במדינה. על הרבה מחטאי נתניהו אפשר לסלוח – לא על החטא הזה.
פעם, בטקס בהתנחלות נופים, לא רחוק מאריאל, ראיתי את בן גביר, אז עדיין כהניסט מוקצה ופרקליט של רוצחים וטרוריסטים, מחליף מבטים רבי-משמעות עם אשת ראש הממשלה. הם לא דיברו, אף לא מילה, רק העמיקו לסקור זה את זו, כמו באופרת סבון ארגנטינאית. לימים סיפר בן גביר בגאווה שיש לו מסכת של הבנות חשאיות עם המשפחה השלטת.
נתניהו האמין שהוא מגדל גולם שיביא לגוש שלו בוחרים מסוג חדש. כשיקבל כיסא ותפקיד, כוח וכסף, הוא יתרכך. אבל הגולם איננו גולם כלל: יש לו שאיפות משלו ותוכנית פעולה משלו. "אני אוהב אותך", אמר לו נתניהו בפטרונות אבהית כשהתפרע בפעם הקודמת. בן גביר הבין את המשפט כהזמנה להתפרעות נוספת.
מדוע זה משמעותי? משום שהקמת גוש הימין הייתה ההישג הפוליטי הגדול ביותר של נתניהו – הישג היסטורי. הוא לקח מקבץ של מפלגות, רתם אותן יחד, שלל מהן את היכולת לחצות את הקווים לגוש היריב, והעיקר, רכש את תמיכת הבוחרים שלהן ונתן להם זהות פוליטית משותפת ומלך להתהדר בו. בגין פתח בתהליך; נתניהו השלים.
נתניהו פיטר ב-2014 את ציפי לבני ואת יאיר לפיד משום שלא רצה לכהן יחד עם פוליטיקאים שנושפים בעורפו ומבקשים לרשת אותו. בגוש שהקים, כך חשב, ימלוך לבדו. סביבו יכהנו רק דגי רקק וראשי מפלגות ששאיפותיהן מוגבלות. הליצנות של בן גביר הטעתה אותו: הוא לא הבין את גודל שאיפותיו.
לא חוק הרווחים הכלואים הועמד בספק בדרמה בכנסת, אלא אחדות הגוש. לא משנה מה יהיה העונש שיושת על בן גביר, אם בכלל – עכשיו יודע כל אחד ממשוגעי הקואליציה שעונת הציד הגיעה. אם בן גביר יכול לשלוף ראש ממשלה ממיטת חוליו, כל אחד יכול.
יצא מהעדר
אביו המנוח של יואב גלנט, מיכאל, נהג לומר לו שיש שני סוגים של בני אדם: אלה שנולדו לזחול ואלה שנולדו לעוף. אלה גם שתי הדרכים שפתוחות בפני אנשי הליכוד ששואפים לרשת את נתניהו: להגיע אל היעד בזחילה או לנסות להגיע אליו מעל לראשי כולם, כמו כטב"ם. כ"ץ, דיכטר, ברקת, רגב, זוהר, אוחנה, בחרו את הדרך שלהם; גם גלנט. שלשום בתשע וחצי בערב הוא שיגר את מכתב ההתפטרות שלו מהכנסת ליושב-ראש. בתוקף הנסיבות זה היה מהלך נדרש, כמעט הכרחי.
בקבוצת היורשים בכוח יש שניים שגדלו בצילו של אריאל שרון, אחד כעוזר, האחר כמזכיר צבאי: ישראל כ"ץ ויואב גלנט. שניהם פקחו עיניים ולמדו פוליטיקה: כ"ץ למד משרון שפעם למעלה, פעם למטה, חייבים להישאר תמיד על הגלגל; גלנט למד ממנו שאסור למנהיג ללכת עם העדר. בשיחות על הפוליטיקה בליכוד שרון נהג לפזם, בסרקזם מר, את השורות הראשונות בשיר "ערב בא": "שוב העדר נוהר/ במבואות הכפר".
כ"ץ נדבק לגלגל; גלנט בידל את עצמו מהעדר. אילו היה נשאר בכנסת, הוא היה מטרה נייחת לכל אחד מהביביסטים בתוך סיעת הליכוד ומחוץ לה. התוכנית הייתה לגמד אותו, לנטרל אותו, לעשות בו את מה שעשו לגדעון סער. במוקדם או במאוחר היו מכריזים עליו כפורש ומונעים ממנו להתמודד בליכוד על מקום בכנסת הבאה.
כדי שההימור של גלנט יצליח, דרושים כמה תנאים: הראשון, שנתניהו ילך; השני, שישאיר מאחוריו אסון לאומי מתמשך ומפלגה הרוסה; השלישי, שיימצאו די מתפקדים בליכוד שהמגפה הכהניסטית פסחה עליהם; הרביעי, שכללי המשחק בהתמודדות הפנימית יישמרו. במונחים של מדורי הספורט אלה תנאי פתיחה קשים. מצד שני, מה האלטרנטיבה. ההנחה הסמויה היא שהוואקום שישאיר מאחוריו נתניהו ישווע למנהיג – נכון יותר, לדימוי של מנהיג. לא נחמד, לא סחבק – מנהיג. זה מה שיש לגלנט להציע.
ואולי דבר נוסף, לא פחות חמקמק: סיכוי לזכות בקולות של בוחרים מחוץ למסגרת הגוש, במרחב הצפוף של המרכז-שמאל. כאשר התחרות במרכז היא בין גנרלים מצולקי קרבות, גלנט לא פחות אטרקטיבי מגנץ או מיאיר גולן.
ההודעה על ההתפטרות פתחה ויכוח פרשני על המתנה שההתפטרות נתנה לנתניהו: ערב ההצבעה הדרמטית על חוק ההשתמטות יכול נתניהו לגרוע ממניין המתנגדים אצבע אחת ולהוסיף אצבע אחת למניין התומכים. אני מציע לא להתייחס לפרשנות הזאת ברצינות: עם גלנט ובלעדיו, לחוק מובטח רוב בכנסת. לא האצבעות בכנסת היו הבעיה – יש עשרה חברי כנסת ערבים שהימנעותם פתוחה למשא ומתן – אלא הזעם על החוק בציבור, ובמיוחד בציבור הליכודי. מרגע שחוק ההשתמטות הפך לשאלה קיומית – או שהחוק יעבור או שהממשלה תיפול – הבעיה נפתרה. עובדה: בהצבעה בקריאה ראשונה כל המורדים חזרו בהם. היחיד שהצביע נגד החוק היה גלנט. אדלשטיין, סופר וברקת שאיימו להצביע נגד, התקפלו.
גלנט מתכוון לפשוט במהלך השנה על מתפקדי הליכוד ולהדק את הקשרים שקשר עם ראשי קבוצות וקבלני קולות. זאת תהיה עבודה פוליטית פרטנית, מייגעת ולא בהכרח מלבבת. צילו של נתניהו ילווה אותו לכל מקום: גדוד מגיני נתניהו לא בורר באמצעים.
הוא מתאר את המאבק הפוליטי שלו במונחים של לוחמת חי"ר: נסיגה, המתנה לשעת כושר, תקיפה. הוא מעריך שהצבעתם של שליש מהמתפקדים סגורה מראש, ושני שלישים פתוחים לשכנוע. זו הערכה אופטימית.
החרדות של החרדים
בשבוע הבא אמור שר הביטחון כ"ץ להביא לאישור הכנסת חוק גיוס חדש. חוק אולי יהיה; גיוס לא יהיה. כל עוד הרבנים החרדים רואים בצעירי המגזר נכס שלהם בטאבו, לא למכירה, לא להפקדה בידי הצבא, לא לשחרור, וכל עוד הצעירים שלמים עם הסידור הזה – לא יהיה גיוס. הקנאות שבה שומרים הרבנים על הנכס מלמדת על חוסר הביטחון שלהם באמונה של תלמידיהם, במחויבות שלהם למסגרת. אם ילכו, לא ישובו. מה גם שמדובר בנכס מניב: השליטה באנשים בונה כוח פוליטי; הכוח הפוליטי בונה מנגנון; המנגנון דואג לשימור עצמו, מעבה את החומות ומונע שינוי.
היה רגע אחד שבו היה אולי סיכוי להבקיע את חומת הסרבנות החרדית – בבוקר 8 באוקטובר 2023, למחרת הקטסטרופה, בשיאו של ההלם הכללי. הרגע הזה הוחמץ.
פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה הוא אחד החוקרים החשובים של המערכת הצבאית ואחד המבקרים החריפים שלה. יחד עם ד"ר עפרה בן-ישי וחוקרים נוספים הוא גיבש מתווה חדש לגיוס חרדים. המתווה לא יאומץ על ידי המערכת הפוליטית, אבל יש בו ניסיון אמיץ, רציני, להציל ערך אחר שנרמס במהלך המחלוקת על השתמטות החרדים – הערך של שירות החובה בצבא.
נפגשתי עם לוי שלשום. הוא מנה שש סיבות למשבר הגיוס: הציבור מבין שמאחורי היומרה לשוויון בנטל אין שוויון בפועל; התגמול למשרתים הולך ונשחק; התמשכות המלחמה מחדדת את הכעס על אי-השוויון; פוליטיקת הזהויות ממקדת את האשמה במגזר החרדי; התפקיד הפעיל של המפלגות החרדיות בהפיכה המשטרית מושך אליהן אש; גוברים איומים של קבוצות משרתות לא להתגייס אם החרדים ימשיכו להשתמט.
המתווה מציע לתת לשליש מהמלש"בים החרדים דחיית שירות לשלוש שנים. שני השלישים האחרים ישרתו במשך שנתיים במסגרות שונות, בפלוגות במערך הלוחם, בהגנה על הגבולות תוך כדי לימוד בישיבות, במסלולים מעורבים ובשירות האזרחי. השנה השלישית תהיה שנת הכשרה לעבודה. לא יוקמו חטיבה חרדית נפרדת או גדוד נפרד לחרדים, ושירות הנשים לא ייפגע.
"אנחנו לא חושבים שזה פתרון שישביע את רצון כולם", אמר, "אבל אנחנו חושבים שהוא נותן בסיס לדיאלוג בין כולם. אנחנו מבינים את החרדות של החרדים, אבל מבינים גם שבלתי מציאותי להמשיך לתת פטור משירות לכולם".
יש מי שמאמין, אמרתי, שבמקום לחפש פשרות הגיע הזמן להביא את המחלוקת לפיצוץ.
"אתה רואה מישהו במערכת הפוליטית שמוכן לפוצץ?" שאל לוי והשיב, "לא, אין אחד כזה. והעיקר, חשוב לא להפוך את השירות לכפייה. מאז קום המדינה היה אלמנט התנדבותי בשירות החובה. אסור לאבד אותו".
יש לו ביקורת נוקבת על הפוליטיקאים החילונים.
"מוטלת עליהם אחריות כבדה למה שקורה עכשיו", אמר. "הם מנופפים בהבטחה שלא ניתנת למימוש. התוצאה היא ערעור הלגיטימיות של השירות בצבא".
גוג ומגוג
המלחמה, אמרתי, הולידה ברית מפתיעה. ציונים דתיים וחילונים מהמרכז-שמאל לבשו מדים ומצאו את עצמם במחנה אחד לוחם, מול החרדים. איל נוה מאחים לנשק רוקם סביב הברית הזאת תקוות פוליטיות.
"העמדה הציונית-דתית בנושא הגיוס קיצונית יותר מהעמדה החילונית", אמר לוי. "מעבר לכעס על אי-השוויון בנטל קיימת השאלה הדתית. מי דתי שלם יותר – הציוני שלוחם או החרדי שמסרב".
בצבא ובפוליטיקה נותנים עכשיו את הטון החרד"לים – הדתיים שאימצו דעות רדיקליות בנושאים לאומיים ודתיים. "החרד"לים", אמר, "הם המיעוט הכי מאורגן במדינה. הם גם המיעוט הכי מאורגן בצבא. הם רק שישה-שבעה אחוזים מהאוכלוסייה, אבל השפעתם גדולה בהרבה.
"אני רואה הקצנה של תהליכים שהתחילו לפני 7 באוקטובר. מאז ההתנתקות המחנה הזה מנסה לנכס לעצמו את הצבא. בעיני עצמם הם האליטה החלופית. לשיטתם, הצבא צועד מכישלון אל כישלון. מדוע? כי המפקדים שלו לא מאמינים בניצחון, לא רוצים לנצח באמת. אנחנו נושיע את הצבא. המחדל של 7 באוקטובר פתח להם הזדמנות".
הוא כיוון בעיקר לבוגרי המכינה בעלי ובנותיה. כמה מהם הגיעו לדרגות אלוף ותת-אלוף ושואפים ליותר.
"אתה רואה איך מתנהג אוגדונר כמו יהודה ואך", אמר. ואך, מפקד אוגדה 252, הוא יליד קריית-ארבע ובוגר המכינה בעלי. בתחקיר שפורסם ב"הארץ" יוחסו לו פקודות חריגות במהלך הלחימה בעזה שעלו בחיי לוחמים ובפגיעה באוכלוסייה. אני שמעתי האשמות דומות מפי קצינים באוגדה.
"זה מחזיר אותנו אל פרשת אלאור אזריה", אמר פרופ' לוי. "בעיניי זה היה קו פרשת המים. הימין תקף את הצבא. המרכז-שמאל, שמאז מלחמת יום כיפור ביקר את הצבא, התהפך. ממניעים של פוליטיקת זהויות חילונית הוא נזעק לגונן עליו".
בארצות-הברית, אמרתי, מתרחש תהליך דומה: הימין הטראמפיסטי תוקף בפראות את הצבא, את כל הממסד הביטחוני, והשמאל הליברלי מגן עליהם.
אמריקה לא מנחמת אותו. "במלחמה בעזה המרכז-שמאל שלנו מאפשר לצבא לעשות דברים נוראיים", אמר. "השבועות הראשונים היו רצחניים. מתרחש שם אסון מוסרי".
החזון המשיחי שמביאים איתם בוגרי המכינות הדתיות, מדאיג אותו מאוד. "דיבורים על ארמגדון, מלחמת גוג ומגוג שתשטוף את האזור בדם ובאש, היו גם לפני 7 באוקטובר", אמר. "המלחמה נירמלה אותם".
מצ"ח לא ממהרת
לחטיבת גולני יש עמותה שוותיקי החטיבה פעילים בה. אלוף (בדימוס) משה קפלינסקי, מפקד החטיבה בעבר, הוא ראש העמותה. בעיצומו של המאבק לחקירת האמת בנסיבות נפילתו של גור קהתי, לוחם בגולני, במהלך ביקור של אזרח בלבנון, פנה אסף אגמון, סבו של גור, לקפלינסקי. הוא חשב שוותיקי גולני יאמרו משהו על פרשה שקורעת את החטיבה האהובה שלהם מבפנים. קפלינסקי השיב, "מכובדיי, אין לי תשובות טובות. אני ממתין לגמר החקירה והתחקיר".
אגמון ציפה לתשובה אחרת. אם לא הזדהות, לפחות אמפתיה, לפחות טלפון. הוא שלח לקפלינסקי מכתב שכתב אלוף (בדימוס) אילן בירן, גם הוא מפקד גולני בעבר. "אני מתבייש ולא מוכן לעבור לסדר היום לנוכח הגילויים שנחשפו גם בגולני", כתב בירן. "אצפה מחבריי כי ידרשו ממפקד גולני ומפקודיו שמירת הערכים בקפידה. שקט הוא רפש".
איפה אתה? שאל אגמון. קפלינסקי לא מיצמץ. "באותו מקום", השיב בכתב. "מחכה לסיכומים".
אגמון הוא תת-אלוף (בדימוס) בחיל האוויר. רון קהתי, אביו של גור, היה מ"פ בגולני ובאלכסנדרוני. מעיין, האם, מרשימה באיפוק שלה, בכנות, בתבונתה. רביב דרוקר, ששידר כתבה על הפרשה בתוכנית שלו בערוץ 13, "המקור", אמר בצדק שהצבא נפל על המשפחה הלא-נכונה.
גור קהתי נהרג לפני חודש וחצי בכפר שמע בדרום לבנון, כשאזרח, זאב ארליך, שהגיע למקום, ביקש לסייר במבצר עתיק בכפר. מחבלים ירו למוות בארליך ובקהתי ופצעו את המ"פ ואת אל"מ יואב ירום, ראש מטה החטיבה. ירום, איש מילואים, לקח אחריות פיקודית והתפטר. פרטי הפרשה ידועים היטב לקוראי העמודים האלה. תחילתה בהתחזות ובהפקרות בשטח, מה שאלוף בצה"ל הגדיר באוזניי כ"שכונה", והמשכה במסכת של שקרים וכסת"ח ובחיול רטרואקטיבי של ארליך לצה"ל באישור שנתנו, על בסיס מידע מוטעה, אלוף פיקוד הצפון וראש אכ"א וכנראה גם הרמטכ"ל. אין לצבא דרך לצאת טוב מהסיפור הזה.
ועדה שהקים הרמטכ"ל בראשות אלוף, לבדוק לרוחב מקרים של הפרת משמעת בצבא, טבעה בחומר. ההודעה שהוציאה השבוע היא מסמך סתמי שמתמצה בבלה-בלה-בלה. הוועדה מצאה חמישה מקרים של הכנסת אזרחים לאזורי לחימה, אחד מהם רמי בן-יהודה, דמות ידועה במכונת הרעל הביביסטית. אחר הוא תורם שיחידה צבאית רצתה לשמח אותו.
כל זה טיפה בים. אתמול פורסם ב-ynet ש-50 חיילים מיחידות עורפיות הוכנסו לבסיס צבאי ליד ג'באליה ליום כיף ולהדלקת נרות.
הבעיה היא אמון. מכל הסיבות הנכונות, הכואבות, האמון בצה"ל ירד לתהום ב-7 באוקטובר. השיקום היה הדרגתי. הוא נשען על דיווחי אמת של דובר צה"ל, על הישגים צבאיים בשטח ועל הגיוס הרחב שהפך כמעט כל משפחה בישראל לשותפה של הצבא בחזית. האירוע שבו נהרגו קהתי וארליך מדרדר את האמון מחדש. הדיווחים של הקצינים שביקרו את המשפחה בשבעה סותרים את עדויות החיילים שהגיעו למשפחה מיד לאחר שירדו מלבנון וסיפרו את סיפוריהם. התחקיר המבצעי שהוגש לרמטכ"ל השאיר בעיקר סימני שאלה. כולם מחכים לתוצאות החקירה הפלילית במצ"ח.
אבל מצ"ח לא ממהרת. בחודש הראשון לאחר האירוע חיילים לא נקראו לחקירה. בשבועיים האחרונים, לאחר שפורסם כאן שהחיילים העידו והוקלטו, החקירה תפסה תאוצה. דובר צה"ל פנה וחזר ופנה למצ"ח בבקשה להזדרז. לא רק מאבקה של משפחה שכולה עומד כאן למבחן, אלא גם, ובעיקר, האמון בצה"ל.
