מכירים את הביוגרפיות הקולנועיות המחניפות שנעשות בעשור-שניים האחרונים מסביב לנכסי צאן הברזל של MTV, או ליתר דיוק VH1? סיפורי עלייתם ועלייתם של אלטון ג'ון, פרדי מרקורי, וויטני יוסטון, ג'וני קאש, ד"ר דרה ובקרוב מייקל ג'קסון – לרוב בשת"פ עם הזמרים עצמם ו/או משפחותיהם, מה שמבטיח הימנעות מתביעות ושילוב השירים האהובים שאיכשהו נכנסים בול לנקודות מכריעות בחייהם?
זה ממילא תמיד אותו סיפור: המקורות הצנועים במשפחה קשת יום, ההורה המניאק מול זה שהאמין בילד (לחלופין: הסבתא), החיבור הפתאומי ללהקה/ לכותב/ למפיק/ לבת הזוג, ההצלחה, הריב הגדול, הסמים, השיקום, ההשלמה עם החבר שאליו הכוכב הפנה עורף, ההופעה הגדולה האחרונה שמשתלטת על עשר הדקות המסכמות של הסרט, תצלום של הכוכב בחיים האמיתיים, הסוף.
מכירים? אז דמיינו את אותו סרט על רובי וויליאמס, רק עם קוף דיגיטלי בתפקיד הראשי. נכון מגניב? אז לא.
יש איזה באזז לא ברור סביב Better Man, הביוגרפיה המוזיקלית הדי סטנדרטית שנרקחה ברשות הכוכב עצמו, שגם מקריין אותה, בגלל ההחלטה "המטורפת" של הבמאי האוסטרלי מייקל גרייסי להציע לוויליאמס שאת דמותו יגלם קוף שנעשה בחצי-אנימציה. האפקטים אכן מאפשרים לממש את הרעיון עם קוף משכנע בתפקיד הראשי, אבל בכל המובנים האחרים מדובר בגימיק. כל השאר מסביב הוא אותה ביוגרפיית זמרים מאוסה, עם תובנה: מתברר שמאחורי שירי הפופ המתקתקים בחלקם של וויליאמס עומד כאב אישי. לא נפלתי.
הבחירה בקוף אמורה לתת מידה של לעג וקלילות לדמות של וויליאמס, שתמיד היה כוכב פופ "שובב" בתדמיתו, אבל היא נותרת ראשונית ולא ממומשת. יש כמה בדיחות טובות על החייתיות והחריגות של וויליאמס, "הילד הרע" לכאורה של טייק דאת ואז של עולם הפופ, אבל קצת כמו התדמית הזו, Better Man מרגיש מהונדס מדי.
האם זה סרט נורא? ממש לא. יש סיקוונס מוזיקלי פנטסטי בשליש הראשון (סביב השיר Rock DJ) וכמה רגעים נוגעים, אבל בסך הכל מדובר בעוד ביוגרפיה מוזיקלית של כוכב שנועדה לשמח את המעריצים – לא יותר, לא פחות.
