בחודש הבא ימלאו עשר שנים ליציאת "שחרית", אלבום הבכורה של שי צברי, שעשה שני דברים: קידם למרכז הבמה את האיש שהתחיל לצד ברי סחרוף, וברא תת-ז'אנר חדש – אינדי מזרחי. תת-הז'אנר הזה טרם כבש את המיינסטרים, אבל לאחר צברי הגיעו עוד אמנים שעיבו את שורותיו, ובהם לירון עמרם. האמנים הללו הציגו מתכון ישראלי אותנטי ששילב השראה מפיוטים מבתי כנסת עם ביטים מהמועדונים וגיטרות רוקיות. עלייתם העקבית התרחשה במקביל לרדידות המאפיינת את הפופ המיינסטרימי. מבחינת המספרים בשירותי הסטרימינג הם אמנם מתבטלים בפני אלה שמציגים הכוכבים הגדולים, אבל הם מציעים תקומה לפזמון העברי במעטפת עדכנית.
לעמרם יש עכשיו אלבום חדש, שני במספר, "נשמה" שמו, והוא מגיע שש שנים ארוכות מדי אחרי קודמו היפה – "חלום ישן". למרות הזמן שחלף, האלבום החדש מציע עוד מאותו תמהיל נהדר, עם קצת יותר נגיעות אלקטרוניות.
לירון עמרם, שאביו הפייטן אהרן עמרם לימד את זהר ארגוב לשיר בתימנית, ידע מהבית איך לסלסל ללא מאמץ. בהמשך נוספו השפעות שהעשירו את הצליל שלו: הדהוד לגיטרה של סחרוף, זריקה פה ושם לאהובה עוזרי וקצת מהקדרות המטלטלת של אלג'יר בתוספת הגרוב האייטיזי של פרינס. המוזיקה של האחרון משתרבבת יפה בסיום אחד מרגעי השיא כאן – "מלחמות".
את השיר הסוגר את האלבום הנהדר הזה כתב שלומי חתוכה לפני 7 באוקטובר 2023, אבל הוא מתכתב עם כאב המלחמה שטרם הסתיימה ("זיכרונות נערמים כמו גופות / האהבה האכזרית במלחמות"). גם השיר הפותח, "דיכאון של קיץ", שיצא לפני המלחמה ועוסק בעונה אחרת לגמרי מזו שכרגע מחוץ לחלון, מתאים למצב הרוח הכללי העגמומי.
עוד רגעים חזקים: שיר הנושא, עם ביט היפ-הופי, באדיבות אורי שוחט ורביעיית מיתרים; "יום חדש יאיר", עם לחן נהדר; ו"השמש", שבו עמרם נותן גם בעוד. לאורך "נשמה" עמרם מקיים את מה שהבטיח באלבום הבכורה שלו. שיפור המספרים שלו בסטרימינג, זה כבר עליכם
