"שואלים אותי איך אני מתמודדת עם כל מה שאני רואה, שזה בטח נורא קשה. אבל אני הגעתי למקום הכי מרים, מעודד ואופטימי שיכול להיות". כך מספרת מיכל שוורץ, מרפאה בעיסוק במחלקת השיקום "חוזרים לחיים", בבית החולים שיבא. לצידה, טיפלו ועדיין מטלפים בכ-700 הפצועים שהגיעו למחלקה ב-15 החודשים האחרונים הפיזיותרפיסטית הדסה אהרוני והפסיכולוג ד"ר אייל חלד.
"המחלקה שלנו מלאה בניסים", קובעת בחיוך הדסה, פיזיותרפיסטית בתל השומר ב–38 השנים האחרונות. בימי 'שגרה' היא עובדת בשיקום הגריאטרי, אבל מתחילת המלחמה היא מנהלת את הפיזיותרפיה במחלקה: "הסיפורים של החיילים, של הפצועים, כל אדם שהיה באזור הלחימה ונפגע והגיע אלינו חי - זה כבר נס. אם הוא משתקם ומשתפר, זה עוד נס. אנחנו לומדים לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, במלחמה הזו הגיעו אלינו אנשים שחזרו לחיים רגילים, ובמלחמות קודמות, כנראה היו מוצאים את מותם בשטח. הרפואה התקדמה בטירוף, ובכך גם הגשת העזרה בשדה הקרב".
1 צפייה בגלריה
(“אנחנו לומדים פה לא לקחת שום דבר כמובן מאליו”. מימין: אייל, הדסה ומיכל | צילום: שאול גולן)
"המלחמה הזו, בשונה למבצעים אחרים שהיו בשנים האחרות, התחילה בטראומה לאומית", מסביר ד"ר אייל חלד, הפסיכולוג האחראי במחלקה. "הלוחמים לא מגיעים רק אחרי האירוע הצבאי, אלא אחרי טראומה רחבה - של חברים ובני משפחה שלעיתים איבדו. אין כמעט בית בישראל שלא חווה את האובדן והטראומה האדירה על עצמו. ואז, הם מגיעים אלינו לשיקום עם פציעה פיזית, עם האירוע של הפציעה שלעיתים מכניס בתוכו אובדן גם כן, והטראומה הלאומית - הזעזוע המשולב הזה הוא מורכב. אבל אני חושב שהדור הזה באמת עם מודעות והכרה בחשיבות שיש לתהליכים הנפשיים. בוודאי כשאנחנו מדברים על פוסט-טראומה".
"צריך לזכור שפגיעה פיזית יוצרת שינוי משמעותי, דרסטי, באופן שבו אדם חי", ממשיך ד"ר חלד. "מאדם שיכול לתפקד בצורה מיטבית, לאדם שלפעמים הגוף שלו לא שלם - לא רק פיזית, אלא גם בתפיסה העצמית שלו. אנחנו, הפסיכולוגים, עוזרים לו לעכל את השינוי הזה. אנחנו פוגשים תמונות נפשיות מאוד מורכבות. אבל אנחנו מאמינים שמה שאנחנו עושים הוא כל כך חשוב, הוא שליחות, וזה נותן לנו כוח ודלק להמשיך. יסכימו איתי כל אנשי השיקום, יש בנו הערכה וכבוד לחיילים שסיכנו את החיים שלהם, שמו את הגוף והנפש שלהם כדי להגן ולשמור עלינו". להוקרת התודה הזו שותפה גם מיכל שוורץ, שבמשך תקופה ארוכה עבדה בחברת סטראט–אפ, ובחרה לשוב לעסוק בריפוי בעיסוק בעקבות המלחמה: "אני נמצאת באשפוז יום, כלומר, מגיעים אליי אחרי תהליך מסוים כשהם כבר חוזרים הביתה, אבל מגיעים אלינו 3 או 4 פעמים בשבוע לטיפולים. איתי הם עובדים על החזרה לשגרה: איך להתגלח, לבשל, לעשות קניות. איך מנהלים חיים עצמאיים? כל הדברים שנראים לנו 'רגילים', שהם צריכים ללמוד מחדש, ובכל פעם שקורה הנס - זה מרגש מחדש. היה לי מטופל, אבא לשני קטנטנים, שהיה צריך ללמוד מחדש איך להיות אבא - עם מגבלות, איך לשחק עם הילדים, איך לקפל כביסה או לעשות סנדוויץ'. יש לי גם הרבה חבר'ה שפתאום פעם ראשונה יוצאים מהבית, ואני מלמדת אותם גם מה זה להיות אדם עצמאי, לגור לבד, להיות בעולם המבוגרים".
גם הדסה אהרוני, שאיננה חדשה במחלקה, מתרגשת מכל הצלחה: "היה לי מטופל שיחסית נחשב קל - כי הוא יכול ללכת ולדבר. בשטח הוא נפגע בריאות, וחבר שהיה לצידו נהרג. לפני כמה זמן המטופל פגש פה במחלקה בחור חדש שהחל את השיקום שלו, לאחר שהושתלו בו הריאות של החבר שנפל. זה כל כך ריגש אותו, את כולנו. זה פלא. מקרה נוסף מדהים היה לנו יחסית בהתחלה, קיבלתי מטופל תושב כפר עזה שנפצע כשהוא הגן על הבית שלו עם כיתת הכוננות. אשתו והילדים שלו, בני 8 ו-10, התחבאו בתוך ארגז המצעים, והוא ניהל קרב בקיבוץ ונפצע בידו. הוא חילץ את עצמו עם יד אחת והגיע לברזילי, ואז אלינו. הוא היה מחוסר הכרה, ורק לאחר יומיים התאחדה המשפחה. אותו מטופל הוא מתופף מקצועי, מופיע עם אחד הזמרים המפורסמים בארץ. השקענו, הצוות, את נשמתנו, וכמובן שגם הוא, ואחרי שיקום ארוך הוא חזר לתופף. אם זה לא נס, מה הוא? אנחנו מדינה של ניסים."
