למה היוונים העתיקים כל כך אהבו את החיים? למה הם כל כך נהנו מעצם הקיום? למה לעזאזל היה להם כל כך כיף? את השאלה הקריטית הזאת, שאלה תרבותית בחזותה אבל קיומית בעיקרה, ניטשה מציע לחקור ב'הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה'. תהייה זו חידתית במיוחד לאור זאת שלא מדובר מלכתחילה בתרבות שמבטיחה לאנשיה, כמו הנוצרית שבה ניטשה נולד, אל טוב משגיח ועתיד של גאולה בעולם הבא שמימי. להפך! ניטשה מזכיר לנו איך המלך מידס, בסקרנותו הבלתי נשלטת, רדף אחרי האמת לגבי חיי אדם, שאותה שמע שסילנוס, הסאטיר ומורו של האל דיוניסוס, יודע. לכשמצא את המורה השיכור ביער, הסתבר למידס שסילנוס מסרב לענות על שאלתו, שאלה שהוא סבר שעדיף למלך שלא לשאול. אבל מידס התעקש ולבסוף סילנוס עונה למלך שהיה עדיף לבני אדם שלא להיוולד, ואם כבר נולדו, הרי עדיף להם למות וכמה שיותר בקרוב! זה, אומר לנו ניטשה, מה שהיוונים העתיקים סיפרו לעצמם לגבי חיי האדם. אנחנו מספרים סיפורים על נשמות על-מותיות, על גן עדן, על אל משגיח שיצר עולם כדי שנרגיש בו בבית, ואנחנו חיים בעצב ובשלילת החיים בעוד שאלה, היוונים, הם מחייבים את החיים, הם אומרים להם כן, הם צוחקים, הם לא מפסיקים לצחוק!
בספרו מציע ניטשה שמקור הכוח החיוני המפליא הזה בטבעה של התרבות היוונית הארכאית. הוא סבר כי זו תרבות שבמרכזה פולחן אמנותי ואסתטי — והרי רק כתופעה אסתטית ניתן להצדיק את חיי האדם. תרבות מיסטית שמקדשת את דחפי החיים הדיוניסיים והאפולוניים כאחד במתח המתמיד, הפורה והחיוני ביניהם; תרבות שמקדשת את החיים כפי שהם, במלוא עוצמתם; תרבות שבמרכזה הטרגדיות ובמרכזן הקתרזיס כמעין אורגזמה של כל כוחות הנפש אל מול עוצמת היש והגורל.
עניינו כאן אבל לא בתשובתו של ניטשה, כמו באבחון הראשוני שהוביל אליה: כיף היה להם ליוונים. שמחת חיים שממשיכה להדהד בסיפורים וביצירות שהם הורישו לנו. תוך כדי מלחמת טרויה, אחרי יותר מתשע שנים בקרב, מארגנים לעצמם הגיבורים היוונים על החוף משחקים לזכרו של יריבם הקטור. הם מתחרים ומנסים לנצח ואף צוחקים. כשאפרודיטה בוגדת בבעלה — האל הנכה הפייסטוס — עם אל המלחמה ארס, הפייסטוס כולא אותה ואת מאהבה באמצע משגל עם רשת בלתי נראית. שאר האלים כמובן באים לראות את המאהבים הערומים, וצוחקים "צְחוֹק שֶׁאֵין לְכָבְשׁוֹ". הכניסה של אלקיביאדס, השובב האהוב הזה, למשתה של אפלטון חייבת להיחשב כאחד הרגעים המבריקים בכתיבה האפלטונית כולה: "שלום, אנשים", הוא אומר, "האם תקבלו למשתה שלכם איש שיכור מאוד?" כל תרבות שבה אדם מציג את עצמו ככה לחבריו יודעת אהבת החיים מהי!
• • •
האפיגרמים הם העדות הישירה ביותר לחגיגת החיים היוונית. מדובר בגלויות של כיף מטיולם של הללו ביש, מסרים של הערכה לעצם הערנות ועצם הגוף, תזכורות עתיקות של חרמנות, של תאווה ליין, לגוף, לזמן הקצר שיש לנו כאן על שפת הים התיכון, ושמזכירים לנו את החובה לא לתת להבלי העולם הבא להשכיח את העולם הזה. האוסף שמציע לנו כאן אהרן שבתאי מפציע ברובו מתקופות מאוחרות לזאת של אכילס ואלקיביאדס. רוב האפיגרמים הם שירים קצרים ושובבניים שנכתבו בין התקופה ההלניסטית במאה השלישית לפני הספירה ועד לתקופה הביזנטית במאה השישית לספירה, כשהנצרות כיבתה את הנר של התעוזה היוונית העתיקה ההיא, תעוזת הכיף, הצחוק, החיוניות שניטשה חיפש בתרבות שהוא כל כך העריץ.
"אפיגרם" הוא במקורו "כתובת חקוקה" שיצרו למצבות, למנחות שהוקדשו לאלים, לרגלי פסלים וכדומה. גם כאשר התפתחה מתוך האפיגרמים סוגה ספרותית, היוונים שמרו על הנוסח התמציתי, ועל נטייה לעסוק ביומיום, בחיים, במוות, במין וביין. מתוך היומיום, הפרוזאי, אהבת החיים היוונית מפציעה ביתר שאת, והיא עושה זאת באופן מרגש במיוחד בתרגום הנדיב והמבריק של שבתאי. אנו מקבלים אם כך אוסף מלא חיים של ציוצים מהעולם העתיק ההוא, פוסטים במה שהייתה להם כיכר העיר — ההצצה לרשת החברתית של יוון העתיקה, שמשקפת יותר מכל את זמנם, כפי שהתוכן ברשתותינו משקף את זמננו יותר מכל יצירת תרבות אחרת. וההצצה הזאת לא אחרת ממרהיבה! שמח להם! קַלימַכוֹס מספר לנו על שבועות האוהבים של קַלִיגְנוֹטוֹס, ועל איך שלמרות הבטחתו ליוֹנִיס ש"לא יִהְיוּ לְעוֹלָם גֶּבֶר אַחֵר אוֹ אִשָּׁה", "הוּא כְּבָר יוֹקֵד בְּאֵשׁ חֵשֶׁק לְנַעַר, וּכְמוֹ עִיר נִדַּחַת לַמִּסְכֵּנָה הַקְּטַנָּה אֵין זֵכֶר וְאַף לֹא מִלָּה". "כֵּן", קובע קִילַקְטֵר, "תַּעֲנוּג לְזַיֵּן, מִי יַכְחִישׁ?". דִיּוֹסְקוֹרִידֵס מזהיר, שאין לעלות "עַל אִשָּׁה הָרָה שֶׁכְּרֵסָהּ מִתְעַגֶּלֶת" בניסיון "לְסַפֵּק אֶת יִצְרְךָ מִלְּפָנִים", אלא "מוּטָב הֲפֹךְ אוֹתָהּ וּטְעַם מֵאֲבִיב אֲחוֹרֶיהָ שֶׁל הָאִשָּׁה, כְּבוֹעֵל אֶת בַּחוּרוֹ בַּמִּטָּה". הם יודעים היטב את כוחו של העונג ההוא שאותו הם מהללים בשורותיהם בחופש משכר. כך מלמד אותנו דִיוֹפַנֵס ממִירינה: "אֵרוֹס אָכֵן רָאוּי לְכִנּוּי שׁוֹדֵד עוֹבְרֵי אֹרַח: עֵר בַּלֵּילוֹת, וְנוֹעָז, וּמַפְשִׁיטֵנוּ עֵירֹם".
גם את כוחו של הזמן הם מבינים היטב, את הצער של אובדן החיוניות שהם כה אהבו לחגוג. נשמת הברבור, אפלטון האלוהי כותב: "זְמַן מְזַמֵּן אֶת הַכֹּל. הוּא מִתְמַשֵּׁךְ וְיוֹדֵעַ לְשַׁנּוֹת שֵׁם, צוּרָה, טֶבַע דְּבָרִים וּמַזָּל". לצערם, כמו לצערנו, הזמן, מה לעשות, עושה את שלו גם על הגוף. כך כותב רוּפִנוֹס: "הַאִם לֹא אָמַרְתִּי, פְּרוֹדִיקֵה, שֶׁנִּזְדַּקֵּן? לֹא הִזְהַרְתִּי שֶׁחִישׁ מַהֵר מְחַסְּלֵי הָאַהֲבָה יִתְנַפְּלוּ?" ואז מסכם באכזריות: "מִי, יְהִירָה, עוֹד רוֹצֶה בָּךְ, אוֹ מַחְנִיף לָךְ בְּמֶתֶק? כְּמוֹ עַל פְּנֵי קֶבֶר עַכְשָׁו אָנוּ עוֹבְרִים לְיָדֵךְ". בכלל, רוּפִנוֹס, החזרזיר הזקן, לא מתאפיין במשיכה לנשים בגילו: "פַּעַם הָיוּ לָהּ עוֹר מְלַבֵּב, שָׁדַיִם פּוֹרְחִים, וְגַם יֹפִי שֶׁל קַרְסֻלַּיִם, קוֹמָה, גַּם עַפְעַפַּיִם, שֵׂעָר", ועכשיו "יֵשׁ לָהּ שֵׂעָר מְזֻיָּף וּפָנִים שֶׁהֵם קֶמֶט עַל קֶמֶט, מְכֹעָרִים אַף יוֹתֵר מֵאֵלֶּה שֶׁל מִין קוֹף זָקֵן". פויה לך, רוּפִנוֹס! פּאוּלוֹס סילֶנטיאריוֹס משקף לנו תפיסה אופטימית ורומנטית הרבה יותר: "פִילִינָה, מִכָּל עֲסִיס נְעוּרִים קְמָטַיִךְ טוֹבִים לִי, אֲנִי מִשְׁתּוֹקֵק לַחְפֹּן מִכַּפּוֹת יָדַי אֶת תַּפּוּחַיִךְ הַמִּתְנַדְנְדִים מֵרֹב כֹּבֵד וְאַף יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר שְׁדֵי נַעֲרָה יַצִּיבִים. סְתָוֵךְ עָדִין עָדִיף עַל אֲבִיבָה שֶׁל אַחֶרֶת, וְגַם חָרְפֵּךְ חַם יוֹתֵר וְאַף מֵהַקַּיִץ שֶׁלָּהּ".
הזמן החולף מוביל, איך לא!, אל המוות. אך גם מבעד לשאול, הם זוכרים את הטוב שהיה להם, היוונים. אפיגרמים של קבורה מצדיעים לכיף שחלף: "זָר שֶׁעוֹבֵר לְיַד קֶבֶר זֶה שֶׁל אַנַקְרֶאוֹן, נַסֵּךְ לִי טֶרֶם תֵּלֵךְ, אֲנִי כַּיָּדוּעַ שַׁתְיָן". אני מתרגש במיוחד מהודעות התסכול של חלק מהמתים הללו: "אֲנִי דִיוֹנִיסְיוֹם בֶּן הַשִּׁשִּׁים נָח כָּאן, אִישׁ טַרְסוֹס, אֲנִי רַוָּק וְהַלְוַאי שֶׁגַּם אָבִי כָּךְ הָיָה" או "מְעַט אָכַלְתִּי וּמְעַט שָׁתִיתִי וְהַרְבֵּה חָלִיתִי, עַד שֶׁזָּכִיתִי לָמוּת. טוֹב שֶׁכֻּלְּכֶם תִּתְפַּגְּרוּ". מרגשת כאן האכזבה. אלה קולות הילדים שלא נהנו במסיבה שברור לכולם שהיא אמורה להיות כיף, לפחות למי שיודע לרקוד, למי שיודע לשתות, לאהוב, לצחוק ולשחק. איך אמר פאלאדַס: "כָּל הַחַיִּים הֵם בָּמָה וּמִשְׂחָק. וּבְכֵן, לְשַׂחֵק לְמַד, שִׂים בַּצַּד כָּל רְצִינוּת, אוֹ שַׁעֲמֹד בִּכְּאֵב".
• • •
קשה להפריז בהערכה לתרומתו האדירה של אהרן שבתאי לקוראי העברית ולתרבות הישראלית. האיש העניק לנו תרגומים נשגבים ל'איליאדה' ול'אודיסיאה', כמו הרמס בשר ודם הוא מסר לנו את הסיודיוס, את אוריפידס, אייסכילוס, אריסטופנס, סופוקלס. האפיגרמים הם דובדבן מתוק ומרטיט על פני קצפת חלומית זו של שמחת חיים ואהבת האדם והיש. בשירתו ובתרגומיו, יש שיאמרו גם בחייו, מציע שבתאי חזון ים-תיכוני של חיוב חיים, אמירת כן לחיים, של כיף חיים, של פליאה אל מול העולם הזה עם חוף הים שבו, והאיברים המוצנעים והיפים שבו, והעור הער שאפשר ללטף, החברויות שאפשר להעמיק, החוכמה שאפשר ללמוד, והערבים שבהם אפשר לשתות. חזון ים-תיכוני אופטימי, של פרחים מול החלונות, עם ילדים שרצים מבית הספר בתל-אביב הקטנה של פעם ושורות מחשמלות מיוון העתיקה, שנקראות במכשירי הקריאה הדיגיטליים ברכבת התחתית שלה באמצע שנות ה-20 למאה ה-21.
שבתאי גיבור תרבות בעל מעשה פרומתאי. הוא מעניק לעברים את האש ההיא. הוא פילנתרופ ומורה דרך. זהו חזון שאפשר לחיות בתל-אביב הזאת שלנו! הרי אם נאמר את הדברים בפה מלא — התייוונו מזמן, וטוב שכך. את ההתייוונות צריך לחגוג! כמו שהיוונים נהיו ישראלים דרך ישוע, אנחנו נהיינו הלניסטים באין-ספור דרכים, והמים של אותו הים ממשיכים לחבר בינינו. האם האל של הרמב"ם הוא לא האל של הפילוסופים היוונים לפני שהוא האל של בראשית? האם סדר פסח הוא לא גרסה מקומית לסימפוזיון? אולי נאפשר לעצמנו לקרוא את האפיגרמים האלה כמורשת שגם אנחנו מזומנים להיות שותפים לה?
שבתאי פירסם לא מכבר רקוויאם מופתי, שהוא הרהור על הזמן שחולף ואודה לתל-אביב, ליופייה של העיר הקטנה ההיא עם תושבים בה מעט, עיר של בשורה, של חדשות טובות, בשורות של כיף בהיסטוריה יהודית, שבה הסבל כבר הפך למשעמם מרוב שכיחות. האפיגרמים שבחר ותירגם בחיוניות גאונית, מעניקים לנו תוכנית פעולה, מניפסט לאפשרות של קיום ישראלי ים-תיכוני אחר, שלא מתבייש בעצם דרישותיו שיהיה לנו שמח גם בעולם הזה, עולם הגוף, היין והים. אהרן שבתאי נותן לנו מפת דרכים קיומית, טרגית, אסתטית, דיוניסאית להפליא, לנו התל-אביבים, לנו הישראלים, לנו המתייוונים הגאים. •
אפיגרמים מתוך האנתולוגיה היוונית // ערך ותרגם מיוונית: אהרן שבתאי } שוקן } 192 עמ'
