"כואב לי ביחסי מין, אני לא מצליחה להגיע לחדירה, כשהוא מתקרב אליי כולי מכווצת ואנחנו נשואים כבר שנתיים", אלה חלק מהדברים ששומעת כאות'ר חמוד מהנשים הבדואיות שאותן היא פוגשת.
חמוד, פיזיותרפיסטית מוסמכת של רצפת האגן ומומחית למיניות, עובדת כבר שנים במחוז דרום של שירותי בריאות כללית, כולל בתפקידי ניהול, ועם השנים וההיכרות עם אוכלוסיית הנשים שבהן טיפלה ברהט ובכלל בנגב, החליטה להוסיף לארגז הכלים שלה גם טיפול במיניות, כדי לשבור חומות של שמרנות וחוסר ידע ארוך שנים.
"בחברה הערבית אין הרבה מודעות למיניות. בעיניי, האגן הוא האזור הכי חשוב במעגל חיי האישה. ממנו החיים מתחילים, שם ההנאה והמיניות שלנו, ומה אנחנו יודעות עליו? לא יכול להיות שנשים יישארו עם המחשבה שהשתן יוצא מהנרתיק".
ומה את עונה להן כשאת שומעת את זה?
"שהכל בסדר, אף אחד לא לימד אתכן, ואם בגיל 40 אני מוסיפה לכן עוד פתח – עשיתי את שלי", היא צוחקת.
היא בת 41 וחצי, אמא לארבעה. אחרי לימודי תואר ראשון בפיזיותרפיה, החלה בשנת 2006 לעבוד בשירותי בריאות כללית בבאר־שבע כפיזיותרפיסטית. היא בעלת תואר שני בניהול מערכות בריאות עם התמחות ברצפת האגן.
למה דווקא רצפת אגן?
"חיפשתי תחום ייחודי שאתחבר אליו ואסייע לנשים לדבר על מה שקשה להן לחשוף. בחברה הערבית, לדבר על בריחת שתן זה לא כמו לדבר על כאבים בכתף. נשים עדיין מתביישות, ותפקידי לעזור להן להחזיר שליטה על הגוף בתחום שבו קשה להן להתמודד. ידע הוא כוח, אבל אם הוא יישאר אצלנו, המטפלים, הוא יימס בידיים כמו שלג. אם נעביר אותו הלאה, הוא יעזור לאחרות".
בחברה הבדואית, היא מסבירה, זוגות לא הולכים לדבר על בעיות בתחום האינטימי עם מטפלים מיניים, אלא פונים לאנשי הדת כדי להוציא את העין הרע שלדעתם הטילו בהם. "ותדמייני אישה שעכשיו כל המשפחה יודעת שהיא לא פורייה, או שהגבר לא מצליח לממש את הגבריות שלו. יש זוגות שמגיעים אליי עם הפניה מרופא המשפחה שעליה כתוב: 'בעיות בגב התחתון', ואני צריכה להבין שמדובר בבעיות ביחסי מין".
בטיפולים היא פוגשת בעיקר זוגות נשואים שלא מצליחים לקיים יחסי מין בחדירה, ואז מלמדת שאפשר לענג זה את זו גם בדרכים אחרות, והם מגלים את המגע והמיניות, ושומעים שהם לא היחידים שנמצאים במצב הזה.
"וגם את זה קשה להם לקבל. ככה זה בתרבות סגורה. הפתרון הוא להעלות את השיח, להסביר שלפעמים מדובר בבעיה רפואית שיש לה שם, קוראים לה וגיניזמוס, שנובעת מהפחד מפני החדירה. ואז הנשים מספרות שאף אחד לא הכין אותן לאירוע הזה. כל החיים מלמדים אותן לכסות את הגוף, ופתאום לילה ראשון עם גבר שהוא עדיין חצי זר ואת צריכה להתפשט מולו ולקיים יחסים וכל מה שהן אולי שמעו זה תיאורים מחברות על כמה ש'זה כואב מוות כמו סכין'".
ואז מה את אומרת?
"מסבירה להן שברור שהגוף יתכווץ כאשר היחסים מראש נתפסים ככואבים, עובדת איתן לשחרר גם נפשית וגם רגשית. אין הרבה מטפלות מיניות רגשיות, ובחברה הערבית לצערי יש עוד פחות. אי־אפשר ללכת למטפלת שלא מכירה את התרבות הערבית ולשתף אותה בנושאים מאוד אינטימיים, בטח כשמדובר בחברה הבדואית שהיא מאוד סגורה. וגם חשיפה לא מבוקרת בעייתית, כשהבחורים רואים פורנו וחושבים שזה אמיתי ורוצים ליישם אותו על האישה המסכנה שלהם".
יש גברים שמסרבים להגיע?
"ודאי. יש גברים שאני לא רואה אותם לאורך כל הטיפולים, כי הם לא מאמינים בטיפולים האלה. את יודעת מה זה לשבת מול גבר בדואי ולהסביר לו מה זה נרתיק, מה זה יחסים בחדירה, בפעמים הראשונות חשבתי 100 פעמים על כל מילה שאשתמש בה. אבל עם הזמן אמרתי לעצמי, 'אני מדברת בכובע מקצועי ותפקידי לעזור להם. הוא יושב כאן עם אשתו כי הוא מוכן וגם הגברים לא יודעים הכל'. חינוך מיני צריך להיות גם בשביל הגברים. ראיתי שהם יושבים בשקט ומקשיבים ליד האישה שלהם והרגשתי שאני צריכה לשחרר גם את עצמי מהלחץ, כי אם לא אעשה את השליחות הזו, אין לזוגות האלה כתובת אחרת שמבינה את התרבות שלהם ומדברת אותם בשפה שלהם".
השליחות שלה ברהט הפכה את חמוד למצטיינת מנכ"ל במחוז דרום של שירותי בריאות כללית, והיא נתבקשה לנהל את המרכז הכי גדול לפיזיותרפיה במחוז, ומכאן קצרה הדרך להשתתף בתוכנית המנהיגות הרפואית של מרכז מנדל.
"השתתפתי בתוכנית לצד הרבה רופאים, וזה כבוד להיות שם על המשבצת של הטיפול הפרא־רפואי. בעקבות התוכנית גם פתחתי עמוד אינסטגרם, כדי להגיע עם המידע לכל אישה עם טלפון ביד", היא אומרת. "חשוב לשנות את השיח. אנחנו גדלנו בחברה שבה הקללות הן שמות של איברי מין, אז איזה מחשבות יהיו לנו על המקום הזה?"
