"זהו אחד המשברים הגדולים בתולדות מכבי ת"א", תיארו בטלוויזיה עוד מפלה ביורוליג. "אין גורם מקצועי שיכול למנוע את הבושה הזו", הוסיף אחר. בקיצור, אין אף מאמן בכיר באירופה שמוכן להתחלף כיום עם עודד קטש, בתקופה רעה יחסית ליכולותיו. אבל גם אם אינו נקי מטעויות, קטש לא שונה באחוז אחד מהמאמן המצליח של השנתיים הקודמות. ברור וידוע שמכבי משחקת בתנאים בלתי אפשריים. כשהפועל ת"א חוטפת מהפועל ירושלים, דימיטריס איטודיס הנסער יכול להכריז על ביטול החופש שלמחרת, כדי "שהשחקנים יראו שלוש שעות את הווידיאו של המשחק, ואחר כך יתאמנו עוד שלוש שעות". קטש, בעל מזג שונה, לא יכול להכריז על עונש מהסוג הזה. פשוט, אין לו שש שעות פנויות למקצה שיפורים. למעט המשחקים בליגת העל, הקבוצה שלו נמצאת רוב השבוע באוויר או במלונות מזדמנים, מנסה לאגור כל גרם אפשרי של אנרגיות. ועוד לא דיברנו על הבית שחסר.
שלמה שרף אמר פעם על כדורגלנים שמתלוננים: "מה הם רוצים, הם עובדים בטורייה?". גם לטוס זו לא עבודה בטורייה, נכון, אבל ספורטאי מקצוען לא יכול לשחק בעייפות מתמדת. איך אפשר לשמור כך על חדות, מילת המפתח פה, אותם האחוזים הקטנים שעושים את ההבדל בינך לבין היריב.
אני רואה את קטש כהתגלמות של ארץ ישראל היפה. לא מתבכיין, מצביע על העובדות. אין לו את הסגל המתאים, אז הוא אוכל את עצמו מבפנים, וממשיך. סביר להניח שרבים במקומו היו מחליטים להחזיר את המפתחות. בשנתיים הקודמות הוא התקדם יפה בפתרון בעיות, ואפשר לומר שמגיע לו קרדיט על התוצאות הטובות בדיוק כמו לשחקנים האיכותיים שהיו לו. כדי להמחיש זאת, בואו נראה מה קרה לאלו שעזבו הקיץ.
ווייד בולדווין נהיה צל של עצמו בפנרבחצ'ה, בעוד בונזי קולסון לא מרבה לשחק בקבוצה הטורקית; לורנזו בראון הפך לדמות משנית בפנאתינייקוס; ג'וש ניבו פצוע רוב התקופה שלו במילאנו. אז איך זה שכולם כיכבו אצל קטש ונכשלים אחריו?
עזבו – גם יותר קרדיט לעומר מאייר ורפי מנקו לא היה משנה את העונה. הכל לא מתחבר, ועכשיו אפשר לנצל את משחקי היורוליג כדי להכין בסיס לעונה הבאה. קטש חייב להוביל את הפרויקט.
