את תת-הז'אנר שאליו משתייך הסרט "המסדר" אפשר לכנות "מותחן שפמים". בסרטים מהסוג הזה משקיעים בשיער הפנים של הגיבורים ובמעילי הבז' שלהם לא פחות מאשר בעלילה, במטרה שתרגישו שחזרתם לשנות ה-70 וה-80. זה לא נאמר לשלילה בהכרח: במיטבם, סרטי השפמים מצליחים להיות מכונות זמן יעילות, אבל הסיכון הוא שחלק גדול מהצופים לא יתחבר.
"המסדר", שהוקרן בפסטיבל ונציה, הוא סרט כזה. הנושא שלו: פרשיית פשע משטרתית-פוליטית מרתקת ואמיתית מתחילת שנות ה-80, שקצת נשכחה. במרכזו בלש FBI, שחיפש ג'וב קל יותר (ג'וד לאו עם השפם המרשים מכולם) ומצא את עצמו רודף במרחבים של המדינה הכפרית איידהו אחר כנופיית ניאו-נאצים מסוכנת (כן, תמיד מעניין לראות איך האזורים הכי יפים בארצות-הברית ובאירופה מלאים בנאצים). המרדף מביא אותו לעימות ראש בראש עם מנהיג הכנופייה (ניקולס הולט), והתוצאה היא מותחן מלא אווירה ובעיקר "אמריקנה" – אותה תחושה חמימה של פאי תפוחים שבתוכו מסתתרים תולעים וריקבון.
חובבי ארצות-הברית (בהם כותב שורות אלו) לעולם לא יוותרו על הזדמנות לצלול עוד ללב האומה הפצועה הזו, שתמיד נדמה שיש בה משהו שאיננו מכירים. אפשר לנחש שזה גם מה שמשך את לאו הבריטי ואת הבמאי האוסטרלי ג'סטין קורזל ליצור סרט כה אמריקאי. יש גם רלוונטיות להווה: המסר, שקצת נדחף לגרון, הוא שהגזענות תמיד קיימת בארצות-הברית מתחת לפני השטח ומחכה להזדמנות להכות. כיום הניאו-נאצים די קרובים לצלחת: ניכר שהסרט מעוניין לזעוק "טראמפ מוקף בנאצים" ו"הם ניצחו" בלי להזכיר את שמו של הנשיא הנבחר, אבל ספק אם הצופים זקוקים לשיעור הזה – לא משנה מהי עמדתם הפוליטית.
אם נשים בצד את "הרלוונטיות להווה", שהייתה יכולה להיות מעודנת יותר, נשארים עם מותחן טוב, מדוד, לא לכל אחד, שמצליח לגלות לנו עוד כמה דברים שלא ידענו על אמריקה.
