קצת מצחיק שדווקא על פתח-תקווה – עיר שאפילו סטנדאפיסטים הפסיקו לרדת עליה – נכתבו לא מעט שירים טובים: מ"הבלדה על יואל משה סלומון" דרך "פתח-תקווה" של אינפקציה ועד לשירי "ברוכים הבאים לפתח-תקווה", האלבום השלישי של רביד פלוטניק – אז עוד כ"נצ'י נצ'".
בעשור שחלף מאז, השתנו אצל פלוטניק כמה דברים. חוץ מוויתור על שם הבמה שבחר לעצמו והשיבה לזה שקיבל מהוריו, הוא הפך, לצד טונה, לקול של דור. לא שלי – ולו בשל העדפתי לצרוך מוזיקה בפורמט של גיטרה-בס-תופים – אבל העוצמה שאפיינה חלק משיריו, ההפקה האנרגטית שעטפה אותם וגם מעט הפעמים שראיתי אותו מופיע, כאורח של אחרים, שיכנעו אותי ששווה לעקוב אחריו.
ככה הגעתי לאלבומו החדש והשביעי, "הדרך לשביל הזהב". בניגוד לראפרים שעולמם מורכב רק מהמיקרו, פלוטניק מבקש לתת כאן את הזווית שלו על המקרו המורכב שלנו מפרוץ המלחמה. הניסיון החשוב מבוצע בהצלחה חלקית.
בשיר הפותח, "בוקר טוב חיים שלי", הוא שואל, "כשאני כותב על אחדות זה נשמע לכם פרסומת?" והאמת היא שמתחשק לענות לו שקצת כן. גם ב"עת הלבנה" הפוליטיקה נוכחת. "ארורה הממשלה שהתעלמה מזעקת חקלאים/ ארורים אתם משמאל וימין, מאחורי הקלעים/ למי הצביעו בבארי ואופקים?/ הצביעו על הכתובת שהייתה על הקיר, אז איך אשן בשלווה". הרצון באחדות חוזר גם בהמשך, בין היתר ב"תהום" וב"בחשכה (הכל זה גם וגם)", אך גם שם הטיפול מעט נאיבי ושטחי.
זהו אלבום שמבקש לחבק ובעיקר להבין ולרצות את כולם. כמו, למשל, ב"גלות לוס-אנג'לס", על חיי היורדים בחו"ל, שבמקום לסמפל בו קטע של רבין על אלה שבוחרים לנטוש את הספינה, נחתם בנאום הכיכרות המפורסם של בגין על האחדות שרק מחלק מחדש ל"אנחנו" ו"הם".
אפשר להתבאס מעט מפלוטניק של ראשית 2025, אך לשירים כ"יש לך אותי" עם שי צברי ובעיקר ל"שמש שזורחת עליי", עם הלחן האדיר של קותימאן, צריך להצדיע. חבל שיש מעט מדי מהם כאן
