מאז 7 באוקטובר, מאז שנפרדנו במבטים מלאי פחד בלי לדעת מה יעלה בגורלו של השני, החיים שלי השתנו לנצח. לקחו אותנו לגיהינום. אולי הגוף שלי חזר משם, אבל הנפש שלי נשארה כלואה איתך, ובהבטחה שלי לחברים שלנו. כל יום שעובר אני מרגישה אותך שם, קרוב ורחוק באותו הזמן, והלב שלי מתפוצץ מדאגה.
כל יום שעובר מרגיש כמו נצח. הפחדים לא מרפים ממני. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב — האם פגעו בך? האם יש לך מה לאכול? האם אתה ישן, או שהסיוטים סביבך לא נותנים לך מנוחה? אני מכירה את הסיוטים האלה, הלוא הם עדיין איתי.
אני תוהה אם אתה יודע שאני כאן, נלחמת עליך. אם אתה מצליח לשמוע את הקול שלי בלב שלך. האם אתה זוכר אותי? את החיוכים שלנו? את השיחות הקטנות לפני השינה?
אני לא מפסיקה לשמוע שמדברים על עסקה, ומקווה שהיא תביא אותך בחזרה לזרועותיי. רק המחשבה על כך נותנת לי כוח להחזיק מעמד עוד יום. אבל גם הפחד מכרסם בי - מה אם זה לא יקרה? מה אם העסקה תתפוצץ באמצע? אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו.
המאבק שלנו הוא על עסקה כוללת בתמורה לסיום המלחמה. המאבק שלנו הוא שממשלת ישראל תעשה הכל כדי להחזיר את כולכם, שלא נותיר אף אחד מאחור בגיהינום מנהרות חמאס. אני לא יכולה להסתפק בעסקה קטנה. אני לא יכולה לוותר עליך.
מתן שלי, אני רוצה שתדע שאני לא נחה. אני עושה כל מה שאני יכולה, ואני אמשיך להילחם עד הרגע שתחזור הביתה. אני מבטיחה לך - אני לא אעזוב, לא אותך ולא את החברים שלנו שעדיין שם. אנחנו נביא אותך חזרה.
אני יודעת שאתה חזק, אבל אני יודעת גם כמה קשה להחזיק מעמד. בבקשה, אל תוותר. תאמין שמדינה שלמה נלחמת עליך ועל כולם, תחזיק מעמד, תזכור שאני כאן מחכה לך.
אני אוהבת אותך. בקרוב אני אחבק אותך שוב. בקרוב נוכל לנשום ולשקם, לחזור למה שהיינו. רק תחזור.
כל יום שעובר מרגיש כמו נצח. הפחדים לא מרפים. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב — פגעו בך? יש לך מה לאכול? אתה ישן, או שהסיוטים סביבך לא נותנים לך מנוחה?
