המחסום // אלעד וינגרד } עם עובד } 407 עמ'
היחס בין הסיפורת — ובפרט הסיפורת המקיפה, כלומר, הרומן — למציאות הוא בעיניי הסוגיה המעניינת ביותר בדיון בסיפורת. הסוגיה הזו נוגעת בתפקידה הכפול של הסיפורת כמשדלת אל הקיום מצד אחד, כמציגה את עושרו, דקויותיו ושלל אפשרויותיו, וככזו, שמצד שני מאפשרת התעלות מעליו, היטהרות, התנקות ולכל הפחות תפיסת מרחק הגון ממנו, בסיוע המילים. באופן מטפיזי פחות ופוליטי-מוראלי יותר, הסוגיה הזו נוגעת גם לתפקידה של הסיפורת כמשקפת ומבקרת של המציאות, תפקידה של הספרות כ"ביקורת החיים", כפי שהגדיר באופן קולע המבקר הוויקטוריאני הגדול, מתיו ארנולד. ומכיוון אחר, הסוגיה הזו נוגעת ביחס ובמתח בין היחיד לרבים, בין המבט הייחודי של האמן, "הכישרון האינדיבידואלי" (אם להשתמש בביטוי של מבקר אחר), לבין המציאות המשותפת לרבים.
והיחס הזה למציאות יוצר, לטעמי, מתח מיוחד עם העלילה, בסיס הכרחי לסיפורת. זאת משום שבמציאות אין תמיד עלילות. בניית העלילה יכולה, לפיכך, להביא לעיוות המציאות, לתבנות-יתר שלה.
'המחסום' ראוי לשבח לאורך כשלושת רבעיו הראשונים בדיוק בגלל שהוא ממתן את יסוד העלילה והדרמה לטובת ייצוג נאמן ואמין של המציאות. הגיבור המספר, יונתן, הוא חייל טרי ביחידה קרבית אך נטולת הילה. הוא וחבריו מאיישים מחסום בשטחים. השנה היא 1994, אוסלו כבר התחיל וכך גם פיגועי חמאס (במהלך הרומן מתרחש אירוע חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן). יונתן הוא מושבניק ועמיתיו ביחידה הקרובים יותר אליו, לפחות בהתחלה, הם בני ההתיישבות העובדת, בעיקר קיבוצניקים. יונתן הוא גבר צעיר רגיש ופגיע שהחספוס הצבאי מכביד עליו. הוא נפרד זה עתה מאהובתו מהמושב, יעל, ומתכסס כיצד ינסה להשיבה. דודו נפל במלחמת לבנון הראשונה ואביו הוא ניצול הקרב הנורא בסואץ, בסוף מלחמת יום הכיפורים. ישנה, אם כן, בדמותו של יונתן חזרה מובהקת של הספרות הישראלית לעיסוק בצבא, בגבריות וביחסים בין ישראלים לפלסטינים. ובנקודה אחרונה זו מצוי עיקר השבח שיש בפי לרומן. ישנו כאן ייצוג אמין של חוויית השירות בשטחים וחלק מאמינותו נובעת מאי-ההפרזה שבו. החיילים במחסום אינם קלגסים ווינגרד רק בחר להראות, במיומנות ובהדרגתיות, כיצד השירות השוחק והכוח שהופקד בידיהם יכולים להביא אנשים צעירים לשורת פעולות מפוקפקות, "על הגבול" ("על הגבול", בין היתר, כי וינגרד ממחיש שהסכנות לחיילים גם הן אמיתיות). למשל, עיכוב ממושך של חסרי תעודה; היענות לפיתות וחומוס מבעל מאפייה תמורת העברתו המזורזת במחסום וכדומה. ולכל אורך הדרך ישנו ויכוח בין החיילים ומחאה על התנהגות חריגה כלפי פלסטינים. אין נאצים, בקיצור. את רוב 1994 גם אני ביליתי במחסום בשטחים ואעיד שאפילו את ההתנוונויות הקטנות שוינגרד מעיד עליהן לא ראיתי. אם כי בהחלט ייתכן שהן קיימות. וכל זה, חשוב לומר, לא קשור לסוגיה הפוליטית: אתה יכול לחשוב שעלינו לסגת מהשטחים גם ללא התנהגויות פסולות של חיילים, כי עצם הנוכחות שלנו כבעלי הכוח היא-היא מעשה דיכוי. ואתה יכול, מאידך גיסא, לסבור שעלינו להישאר ביהודה ושומרון מטעמי ביטחון (או אף מטעמים אחרים) ולמחות נגד מעשים פסולים של חיילי צה"ל.
הגיבור של וינגרד מתאים לרוח שנות ה-90. הוא, כאמור, פגיע ורגיש, כגיבור של אתגר קרת. הוא לא, למשל, דוקרני ובעל דחפים אסתטיים-מטפיזיים, כמו מלבס של יהושע קנז ב'התגנבות יחידים' והוא לא לא-מבקש לעורר את חיבתנו כמו הגיבורים הרגישים של יזהר (אם כי זרם-משנה בעלילה מבקר את חספוס-היתר של הנעורים הפרועים בהתיישבות העובדת). גם פריסת דמויות החיילים האחרים אינה בלתי נשכחת כמו ברומן המופת של קנז. אבל היא, אפשר לומר, עשויה כהלכה: מדמות המפקד הדתי-לאומי המורעל, עמוס הקיבוצניק השמאלני (שנדמה שכמו אצל דוסטויבסקי, להבדיל, הוא דמות מעט מרתיעה אשר דווקא מבטאת את עמדות הסופר) וישראל טוב הלב, בן עיירת הפיתוח. הרומן מעורר עניין וההתניידות בין קורות היחידה במחסום לתיאורי יחסיו של יונתן באזרחות עם משפחתו וחברתו מסייעת לאוורור הטקסט ולאותו עניין שהוא מעורר.
אבל צריך, כאמור, גם עלילה. ושיאי-עלילה. וינגרד יודע זאת. וברבע הרומן האחרון יצר לא אחד, אלא ארבעה! בלי לפרט מדי אומר שאחד נוגע לאלימות הפלסטינית, שניים לאלימות ישראלית ואחד ליחסי יונתן ואהובתו. הבעיה שלי עם השיאים היא שאחד מהם (זה הנוגע לאהובה) לא לגמרי אמין; השני (זה הנוגע לאלימות הפלסטינית) אינו נובע באופן אורגני מהעלילה (שהתמקדה דווקא במה שקורה לחיילים הישראלים במחסום); ואחד מהשניים הנותרים מעט מוקצן, במובן זה שאני כמו רואה את ידו של הסופר נשלחת ומזיזה את הדמויות לעברו. ואילו השיא הנותר הנוסף, שמתכתב עם מקרה אלאור עזריה, שוגה, כמו חלקים בחברה הישראלית, בהבנת משמעות אותו מקרה מפורסם. המקרה ההוא היה בעל חשיבות היסטורית לא על שום חומרתו המוסרית יוצאת הדופן. יש חטאים חמורים מחיסול מחבל שביקש לפני רגע לרצוח אותך ואת חבריך (הוא חמור פחות ממקרה כפר-קאסם, לדוגמה). המקרה היה ציון דרך היסטורי בעיקר בגלל הניסיון הפוליטי לסדוק את שרשרת הפיקוד הצה"לית ולערער את הלגיטימציה של הביקורת השיפוטית בצה"ל.
על אף הבעיה הזו 'המחסום' הוא רומן יפה שמחזיר לספרות הישראלית אחד מנושאיה הוותיקים. אכן, בהתאם למציאות. •
