אחד ממחזורי השירים הכי יפים של לאה גולדברג נקרא "שברי סערה". הוא מכיל חמישה שירים קצרים ואינטנסיביים, שהמוכר שבהם הוא "למחרת", שזכה ללחן וביצוע יפהפיים של יהודית רביץ. ביום רביעי, יום פטירתה של גולדברג, עת נחתמה העסקה, השיר קם לחיים. באופן לא מתוכנן, שלוש שורות מתוכו, שאוחזות מצב נפשי של אומה, הציפו את הרשתות החברתיות:
"וְעוֹד לֹא קַל לִנְשֹׁם,
1 צפייה בגלריה
(חיבוק אחרי קבלת הבשורה על העסקה. כל דיווח יעצור את הלב וכל עיכוב יגזול נשימה | צילום: רויטרס, Ronen Zvulun)
וְעוֹד לֹא קַל לַחְשֹׁב מוּל הָרוּחַ
וּמְאוֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת".
כל מילה אמת. והאמת היא שגם למחרת, וגם אחרי למחרת – לא יוקל לנו. הסערה עוד כאן, נוגעת בריסים. ימים קשים לפנינו. קשים מאוד.
בשנה וחודשיים האחרונים עברנו ימים בלתי נתפסים, הרגשנו רגשות שלא הכרנו, בעוצמה שלא ידענו שקיימת. ובכל זאת – 42 הימים הקרובים, מרגע שהעסקה תצא לפועל, יהיו אתגר גדול פי כמה. ההתרגשות והנחמה של העסקה הראשונה, שהשיבה הביתה נשים וילדים אחרי 51 יום, לא תהיה מנת חלקנו הפעם. ההתרגשות והתקווה יהיו צבועים גם בשיברון לב גדול.
זוהי עסקה קשה פי כמה וכמה – גם בגלל המחיר שלה, ובעיקר בגלל משך הזמן שעבר ומצבם של השבים. הימים הקרובים יהיו קשים מנשוא כי ישובו חיים ומתים, כי ישובו פצועים וחולים – בגוף ובנפש. כמה זהירות תידרש ברגעים האלו, כמה סבלנות וטאקט. בתוך הציפייה מורטת העצבים בין פעימה לפעימה הכל יכול להשתבש, כל דיווח יעצור את הלב וכל עיכוב יגזול נשימה. בעסקה עם השטן אי-אפשר לסמוך על כלום. העסקה הקודמת כבר לימדה אותנו כמה קל להטריף מדינה שלמה, כמה קשה לייצר חוסן בתוך הכאוס הרגשי הזה. ויהיו רבים שלא ישובו כלל. צעירים שגורלם לוט בערפל, ובני ביתם יצטרכו לשאת את האכזבה, הקנאה והתסכול. אסור שהם יישארו לבדם לצעוק בכיכרות, לעמוד בעצרות ולהתחנן שאכן יהיו דיונים פרודוקטיביים לשלב שני.
ישראל נכנסת לשישה שבועות של טרור פסיכולוגי אינטנסיבי. זו חלק מהתוכנית של חמאס: להשתמש בערבות ההדדית החזקה בינינו באופן אוטואימוני – היא תהיה הנשק שינסה לפורר אותנו מבפנים. זו אולי תובנה איומה, אבל היא מלמדת משהו על החברה בישראל. העובדה שרוב אזרחי המדינה התקשו לתפקד בימים האחרונים מרוב דאגה ומתח זו אמנם המטרה של חמאס, אבל גם ההוכחה שהסולידריות נוכחת בחיינו באופן משמעותי. שלמרות הקיטוב, עודנו רקמה אנושית אחת חיה.
אנו נכנסים לימים של הלוויות לצד לידה מחדש. של סגירות מעגל מכל מיני סוגים. הכל רגיש, חשוף, פועם. כל מילה יכולה ברגע להפוך לסכין, כל כאב יכול להיתרגם בקלות לקטטות. האחריות היא עלינו. בראש ובראשונה – כלפי המשפחות. כל המשפחות. אלו שיתאחדו עם אהוביהם, אלו שיקברו את מתיהם, אלו שימשיכו לצפות בעיניים כלות, וגם אלו שהתבטאו נחרצות נגד העסקה. אסור לשפוט, לדון או להתעמת עם משפחות חטופים. כל החטופים. המשפט הפשוט של חז"ל "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" צריך להיות כלל מספר אחת בכל שיחה, דיון או מפגש עם קורבנות 7 באוקטובר.
המעגל השני שאליו צריך להיות בקשב עמוק הוא הקהילות הרבות שנפגעו. קהילות העקורות מביתן ומצפות לשיבת החברים כדי שיוכלו להתחיל גם שיקום. גם הן זקוקות לחיבוק הציבורי, להכרה בתהליך המורכב שהן בתוכו. גם כאן, כל מיזם שיבקש לחבק, לחזק ולעמוד עימן בשעתן הקשה והמרגשת, הוא ברכה.
ולבסוף נשארים אנחנו, כלל אזרחי מדינת ישראל. אותם אזרחים דואגים, כאובים, מבולבלים ומפחדים. אזרחים מגוונים. מי שהפגינו בכל מוצאי שבת בעד עסקה, מי שמתנגדים לה בתוקף וחושבים שההשלכות הן סכנה מהותית, וגם מי שעומדים נבוכים אל מול המציאות. נשארנו אנחנו, עם הלב הדואב, עם הדאגה שמדירה שינה ועם האמון הסדוק.
הכל רגיש. הכל בוער. כולם על הקצה. לאורך הימים הארוכים שבהם ישוחררו חטופים נוכל לגלוש בקלות אל תוך הלבה הרותחת. כל עיכוב של חמאס, כל מפח נפש, או חס ושלום קריסה של התהליך – עלולים להצית בינינו אש. זו בדיוק המטרה של הטרור: להביס חברה מבפנים. ברגע הזה, עלינו לזכור מי האויב האמיתי, במי צריך להילחם ואת מי צריך לשנוא ולהביס. חמאס הם הטרוריסטים שהמיתו עלינו את האסון הנורא. בתוך הדילמה המשוגעת הזו, אסור לנו לסמן אויבים מבפנים. כל לעג או דה-לגיטימציה למי שחשבו שמדובר בעסקה מסוכנת או לחלופין למי שתמכו בה בכל לב, הם נשק נוסף בידי האויב. ישנה מחלוקת עמוקה על הדרך, אבל השבת החטופים היא ערך עליון עבור רוב מוחלט של אזרחי ישראל. והמחירים הם כבדים מנשוא. אי-אפשר לטאטא או לייפות את זה, וחובתנו להחזיק את הקושי האדיר הזה. יחד.
עוד יבואו ימים של דין וחשבון. יהיה עלינו לחקור אם מדינת ישראל עשתה הכל בשביל לייצר תנאים אופטימליים לעסקה מבחינה צבאית ומדינית, אם ואיפה פיספסנו בדרך הזדמנויות פז, ואם היו דרכים טובות יותר להשיב בנים ובנות לגבולם. אבל אלו לא הימים האלו. כעת עלינו להיות זה לזו משענת, לבקש רוך ולא קושי. קשב ולא התלהמות. בשבועות הקרובים מוטב להמעיט בדיבור, להתרחק משמועות, להמעיט בחיכוך. נדרשת עדינות יוצאת דופן, וגם – מחילה על הכבוד. גם אם התבטאו בבוטות, גם אם נאמרו דברים חסרי רגישות – עכשיו נדרשת הבלגה והכלה. מרגע שנחתם ההסכם, המטרה העליונה היא אחת: להביא להשלמתו בלי להתפרק מבפנים בדרך.
המשפט הכי מזוהה עם נדב גולדשטיין מכפר עזה היה "התקווה מתה אחרונה". נדב ובתו ים נרצחו ב-7.10, חן אשתו ושלושת ילדיהם נחטפו לעזה, ושבו בעסקה הראשונה. כעת הם משקמים את חייהם בזהירות, צעד-צעד. המשפט הזה צריך להיות המצפן שלנו. בתוך חוסר הוודאות, הציפייה הענקית, הפחד והתסכול, כל מה שנותר זו היכולת שלנו לאחוז בתקווה. לתת לה את מלוא התנאים להפוך לממש.
