ים העצב הגדול בכיכר החטופים בלאט ינוע כבר 470 ימים ארוכים במיוחד, והימים האחרונים כבר לא נגמרים. העצבים של בני משפחות החטופים נמרטים פוש אחרי פוש, דקה אחרי דקה, ציוץ אחרי ציוץ של בן גביר ושותפו קהה הלב סמוטריץ׳. שמשון ויובב כמובן לא היו אתמול בכיכר החטופים ערב העסקה, גם לא לפני שנה, גם לא יהיו, ואיתם עוד שרים רבים ולא טובים. פרצופה של הממשלה.
היה אפשר לזהות סוף-סוף בדלי חיוכים בכיכר אמש, כשאפילו גדולי הפסימיים - ויש להם על מה להיבנות, לצערנו - מתחילים להאמין שאהוביהם בכל זאת בדרך הביתה. צוותי הצילום הזרים הרחיבו את הפריסה בכיכר והוסיפו עוד ממד של אופטימיות, אבל המתח העצום מטרפד גילויי שמחה אמיתיים. הכל נזיל, רעוע, בשלבים אכזריים וקורעי לב. בעוד ימים עד שבועות נדע מי לחיים, מי לא שרד, ובאיזה מצב מוחזרים אלינו אחיותינו ואחינו החיים מגיהינום האופל.
״אלה שעות בלתי נסבלות״, אומרת שרון קלדרון, גיסתו של החטוף עופר קלדרון. עיניה עייפות, מסגירות עצב וכאב בלתי נגמרים. ״עד שזה לא יתחיל באמת, עד שאני לא מקבלת רשימה של חיים ומתים, לא נתחיל להתרגש בכלל. כרגע אנחנו רק מחכים. שינה? תזכיר לי מה זה״.
בכניסה לכיכר מציינים יום הולדת שנתיים לכפיר ביבס, יום ההולדת העצוב ביותר שהייתי בו מימיי. ואולי זה כי בעצם כפיר ביבס מעולם לא חגג יום הולדת בחייו שעוד לא התחילו, כשנחטף בגיל תשעה חודשים. אפילו פניו המתוקות להפליא, ולצידם הבלונים הכתומים, לא מצליחות לסדוק את האווירה. ״אם העסקה הזאת תקרוס, נקרוס יחד איתה״, אמרה-זעקה דודתו עפרי ביבס לוי. ״לא רק המשפחות, המדינה כולה. יש מי שמרשים לעצמם לחרוץ גורלות של חטופים חיים, של משפחות חללים, של מדינה שלמה. ואנחנו לא ניתן להם! לא נאפשר להם להמעיט באחריותם או לסגת מהמחויבות שלהם. נכריח אותם לשמוע את קולנו, את הזעקה של כולנו שקוראת להחזיר את כולם. לא ההיסטוריה תשפוט אותם, אלא כולנו נשפוט אותם, עכשיו אין דרך אחרת - סיימו את המלחמה, תחזירו את כולם. לא ניפול להפחדות ולאיומים. לא ניתן לספינים ולשיקולים פוליטיים להכתיב את המציאות שלנו, את העתיד שלנו, את מי שאנחנו. אנחנו עם ערכי, ערב אחד לשני, מקדש חיים ואהבת אדם. נעשה את זה בשביל כפיר, בשביל אריאל, בשביל הילדים שלנו ובשביל הילדים שעוד לא נולדו".
שלמה מנצור, בן 86, הוא החטוף המבוגר ביותר. אחותו, הדסה לזר, 71, מסרבת לעצור לדקה מאז 7 באוקטובר. היא תמיד שם, בכל מזג אוויר, בכל ימות השנה, עם החולצה והשלט, גם אתמול. היא נקרעת מגעגועים ויודעת ששלמה לא ישוב בימים הראשונים. ״אבל אני סומכת עליו״, הדסה אומרת בחיוך משכנע. ״אני בטוחה ששלמה היה הראשון לומר, קודם הנשים, הצעירים, אני כבר אגיע״.
מה הדבר הראשון שתגידי לו כשתיפגשו?
״סליחה שחיכית כל כך הרבה״.
