> נסרין – "לא לפנות אליי". הלהיט של הרגע הוא גם מהמוצדקים שבהם. הדרמה הסוחפת של נסרין יצאה למנוחה מתבקשת לטובת דיוואיות מסוג אחר: זו שלא רואה ממטר. ההפקה של ג'ורדי אמנם לא סובלת מעודף מקוריות – ידיעה שהיא בבחינת "כלב נשך אדם" בשלב זה – אבל עובדת מצוין עם שלל החכות המילוליות של הפזמון ("לא לפנות אליי", "איזה כיף איתי", "ממליצה לך"). עדן בן זקן עוד תצטער שלא השתתפה בשיר כפי שתוכנן. אולי היא כבר מצטערת.
> בד באני – EoO. שנת 2025 בפופ העולמי נפתחה בסערה עם אלבום חדש של בד באני, כוכב בסדר הגודל של הארי סטיילס ובילי אייליש, גם אם ברדיו הישראלי הנוכחות שלו יחסית זניחה. היופי הוא שמדובר גם ביוצר טוב כמעט כמו שהוא פורה, עם חיבור עמוק לשורשי המוזיקה של פורטו-ריקו מכורתו וגם לגלגולים העכשוויים שלה. השיר EoO מביא את הטוב מכל העולמות האלה, ויש עוד הרבה מזה באלבום כולו.
> השמחות – "שטר של 200". אוף, כמה שהיכולת של ישראל ברייט והשמחות להרים שיר שהוא גם ממכר וגם חכם, היא כמו בקבוק סודה באמצע המדבר. שטר של 200 כבר לא יכול לקנות יותר מדי ביוקר המחיה של ישראל, אבל לשמוע בלופ את הדיאלוג המתוחכם שבשיר יוצר תחושה ששווה מיליון דולר.
> מיי מורנינג ז'קט – Time Waited. בזמן שהקאנטרי שולט בארצות-הברית ללא מצרים, אחד ההרכבים שהפכו אותו לסקסי ואף מהפנט גם בסצנת האינדי, ממשיך לעבוד. Time Waited הוא סינגל ראשון ויפה (כמו כמעט כל דבר שיוצא ממיתרי הזהב של הסולן ג'ים ג'יימס) מאלבום חדש, ומובן ששווה לחכות לו.
> זוזו גינזבורג – "עיניים כחולות". זוזו (זוהר) גינזבורג היא, מה שנקרא, "מוזיקאית של מוזיקאים": ברזומה שלה נגינה בגיטרה עם משינה, דני סנדרסון, אסף אבידן ועוד, אבל הצעד שלה קדימה בשנים האחרונות, בעיקר באנגלית, מגלה יוצרת מוכשרת, רוקרית אמיתית ומלאת חיים, שמקומה בפסטיבלים ולא רק במועדונים. עכשיו היא מוסיפה עברית לרפרטואר, לקראת אלבום בהפקת ג'נגו, והסנונית הראשונה, "עיניים כחולות", מפתיעה גם באינטימיות וברגש שיוצאים ממנה. אחלה זוזו.
הפלייליסט של עינב שיף זמין בחשבון של ynet בספוטיפיי
