עכשיו, כשאני יושב מול הטלוויזיה ושומע את משפחות החטופים, ומבין שהבנות שלהן חוזרות הביתה – הרגשות מעורבים. מצד אחד, אני שמח בשביל המשפחות והבנות, שהיו בתנאים נוראיים. מצד שני – אנחנו משלמים מחיר ממש כבד. בין המשוחררים מרצחי אשתי אילנה ז"ל, שהייתה רק בת 40, שיוצאים לחופשי אחרי שמונה שנים וחצי בלבד בכלא. מחבלים שרצחו אזרחים שרק ביקשו לבלות בבית קפה במתחם שרונה, ושלא זכו לחזור ממנו הביתה.
החיבור בין השמחה ובין העצב מזכיר את התחושות שמלוות אותנו כעם בין יום הזיכרון ליום העצמאות. עצוב ביום אחד, שבו נודע לי שמרצחי אשתי משתחררים לחופשי, ולמחרת השמחה שמהולה בעצב, עם שחרור החטופות.
אם כבר יש עסקה – למה לא קידמו אותה לפני? הרי היה ברור שתהיה עסקה, השאלה רק מתי. כל כך מצער שזה לא קרה קודם. משפחות שכולות רבות היו נחסכות, פצועים, חטופים שנרצחו בשבי, חטופים אחרים שהתענו. שכנה שלנו, החטופה עדן ירושלמי ז"ל, הייתה יכולה להינצל לו היו מקבלים את העסקה הזו קודם.
אילנה נבעה ז"ל נרצחה בפיגוע במתחם שרונה ב-2016, שבו נהרגו ארבעה ונפצעו 16. אלון מגדל לבדו את ארבע בנותיהם.
הביאה לדפוס: גל גנות
