אתמול, לאחר 15 חודשים בגיהינום, החלו חטופים לחזור הביתה, למשפחתם, לחייהם. ההודעה על שחרורן עוררה בליבי רגשות מעורבים של שמחה, עצב, פחד וגם קנאה.
33 חטופים אמורים לצאת לחופשי במסגרת השלב הראשון של העסקה, מי לשיקום ומי לקבורה, ולאפשר למשפחתם להתחיל לנשום בחזרה. גיא, הבן שלי, ועוד 64 חטופים אינם אמורים להשתחרר בשלב הזה, חלק מהם יראו את חבריהם חוזרים הביתה בעוד הם נשארים מאחור במנהרות החשוכות. כל שחרור של חטוף הוא מרגש ומשמח אך הוא גם מדגיש את הכאב של אלו שנותרו מאחור. היכן בני? מה הוא עובר שם? כל יום שעובר הוא יום נוסף של חוסר ודאות, של פחד, של געגוע וגם של סכנת חיים.
החשיבות של המשך המשא ומתן לשחרור שאר החטופים היא קריטית. כל חטוף הוא עולם ומלואו, כל אחד מהם נוגע בעולם שלם של אנשים – משפחות, חברים, קהילות, עם שלם. המאמצים המתקיימים במישור המדיני הם לא רק הכרחיים, הם חובה מוסרית. כל חטוף שמוחזר הביתה הוא הזדמנות למנוע עוד סבל, להקל על עוד משפחה ולחזק את התקווה למען שחרורם של אחרים. שחרור החטופים הוא גם הכרח לאומי. כל חטוף ששוחרר הוא סימן לכך שאנחנו, כחברה, לא שוכחים את אחינו ואחיותינו, לא מוותרים עליהם ולא עוזבים אותם מאחור.
השלב השני, שבו אמורים להשתחרר הגברים הצעירים, ובהם גיא, עדיין לא סוכם. הצדדים אמורים להתחיל לדבר עליו עוד כשבועיים אם השלב הנוכחי יתנהל כמתוכנן ולא יתפוצץ.
אני קורא לממשלת ישראל, לנשיא ארה"ב ולמתווכות לא לוותר ולא להרפות ולעשות הכל כדי שגם השלב השני ייצא לדרך, ונוכל לראות סוף-סוף את יקירינו, שסבלו חודשים רבים בשבי נוראי, חוזרים הביתה.
כאבא לחטוף שאינו אמור להשתחרר בשלב הזה, אני נמצא בפחד ובחרדה תהומית שמשהו ישתבש וששחרור בני יתעכב לעוד הרבה זמן. לא נוכל להכיל את האכזבה והכאב אם שחרור החטופים ייעצר. זה הזמן ללחוץ בכל הכוח ציבורית ומדינית עד להשגת הסכם כולל כדי שנוכל בקרוב לחגוג את השחרור של כולם, וזה יהיה הניצחון האמיתי שלנו כמדינה, כחברה וכאומה. כולם חייבים לחזור.
זה הזמן ללחוץ בכל הכוח ציבורית ומדינית עד להשגת הסכם כולל כדי שנוכל בקרוב לחגוג את השחרור של כולם, וזה יהיה הניצחון האמיתי שלנו כמדינה, כחברה וכאומה
