מִתּוֹךְ שֶׁהַמַּיִם הַתּוֹהִים מַכִּים בַּסֶּלַע
בָּזֶּה אוֹ נֶגְדוֹ,
קָשֶׁה לִקְרֹא בַּקֶּצֶף.
אֵיךְ לְהַחֲזִיר אֶת הָאָבְדָן?
יָכֹלְתָּ לְלַוּוֹת אוֹתִי לְשָׁם,
אֲבָל הֲיִתָּכֵן רָחוֹק מִן הַקּוֹרֶה.
לְמַטָּה הָיָה הָאֲגַם,
לְמַעְלָה חֻרְשַׁת הָאַרְנָבִים,
וּבָאֶמְצַע שְׂדֵה שִׁבֳּלִים מְנֻקָּד אַדְמוֹנִיּוֹת,
שֶׁהָרוּחַ הִגְדִּישָׁה כִּבְסֶרֶט סוֹבְיֵטִי.
מִקִּיר הַבַּיִת הַנָּטוּשׁ בָּכְתָה תִּנְשֶׁמֶת
עַל מָה שֶׁהָיָה אוֹ לֹא.
כָּל אֲמִירָה מְטִיחָה דֶּלֶת
עַל הָאֶצְבָּעוֹת הַוְּרֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמֶת.
אֶפְשָׁר הָיָה לָלֶכֶת דֶּרֶךְ הַשָּׂדֶה,
כְּשֶׁאוֹטוֹ הֶחָלָב אִחֵר לְהַגִּיעַ.
מִדֵּי בֹּקֶר עַל הַמַּשָּׂאִית רָקְדוּ הַכַּדִּים,
וְגַל לָבָן זִנֵּק מִבַּעַד לַמִּכְסֶה.
בְּכִיסִי הָיָה פֶּתֶק חָלָק,
מִדֵּי פַּעַם שָׁלַפְתִּי אוֹתוֹ,
קִוִּיתִי אוּלַי נִתְּנוּ סוֹף סוֹף הַהוֹרָאוֹת.
נִרְאֶה שֶׁגַּם לְךָ לֹא נִתְּנוּ,
וְאוּלַי אֲפִלּוּ לְהֵפֶךְ.
נִסְגָר הַשָׂדֶה,
נֶעֱלַם קִיר הַבַּיִת הַנָּטוּשׁ,
בְּמִּרְקָם הַזְּמַן נִבְעָה קֶפֶל,
לֹא בָּרוּר אִם נָפַלְתִּי בּוֹ,
אוֹ בְּאִי הָאֲנִי.
קָשֶׁה לִתְפֹּס אֶת הַחַיִּים בְּמִלָּה,
נִשְׁאַר רַק לְהַכּוֹת בְּלַהַב הַשַּׁעַר.
