דוד בורנשטיין, בנם הבכור של בת-אל וניר, הגיע לעולם לפני חמש שנים בלידה מורכבת שסיכנה את חיי שניהם. "אצלי זה היה בקטנה", מצטנעת האם הקורנת, שמאז נישואיה ויתרה על שם נעוריה, פאפורה. "היה לי איזה רגע של נפילת לחץ דם ובלגן, ושאלתי את ניר אם אני עומדת למות".
פאוזה. היא יורדת מהכיסא, מקיפה את השולחן, מרימה את אחד משלושת השרפרפים שעומדים בהיכון בפינת האוכל ("ניר מסכן, עוד לא התרגל, הוא כל הזמן מתנגש בהם") ודוחפת עוד פרוסת לחם למצנם. "פעם, בעזרת השם, כשיהיה לנו בית משלנו, יהיה לנו מטבח משודרג. לחיצה על כפתור של מגירה תשלוף מדרגה".
השעה תשע בערב, וברוב הבתים במושב ינוב שבשרון כבר כיבו את האורות, אבל רק עכשיו בת-אל בורנשטיין שמעה שהבטן שלה מקרקרת. "ככה זה עם שניים קטנים". דוד נרדם כבר מזמן, אבל מהמוניטור בוקעים המלמולים של אחיו הקטן, יהונתן (בן שמונה חודשים וחצי). וכשוורשה מתפרצת מגרוני ב"לא רואים עלייך שרק ילדת", היא זוקפת את גזרתה המצומצמת לזכות יהונתן. הייתה לה סוכרת הריונית שלימדה אותה לאכול נכון. וברוך השם, היא כבר חלפה.
מה קרה בלידה הראשונה?
"נקבע לי מועד לניתוח קיסרי, הגעתי, זה היה אמור להיות תהליך רגיל, אבל היה סיבוך בהרדמה, רק בניסיון הרביעי הצליחו להרדים אותי כמו שצריך. הלידה התעכבה וזו הייתה חוויה מאוד קשה, עד שנכנסה לחדר ד"ר רונית אלמוג, שעד לאותו הרגע לא הכרתי אותה, ושלפה אותו. בשבועיים הראשונים לחייו דוד היה מאושפז בטיפול נמרץ. בשבועיים הראשונים שלי כאמא לא יכולתי להחזיק את הבן שלי".
באה מבית אתיאיסטי
יותר מעשור אני מלווה את בת-אל. התאהבתי בה בראיון הראשון שלנו, כשהיא פתחה את דלת הג'יפ האדום של רווקה תל-אביבית לוהטת וירדה אליי בחיוך צוהל. 122 סנטימטרים וים של תלתלים. לפני שבע שנים, בדירת 60 מטר בבזל, הכרתי את ניר, אהוב ליבה מגיל 15, ובראיון של דקה לפני החופה, בת אל אמרה שהיא לא חוששת. אם ייוולד להם ילד נמוך קומה, כמוה, הם יידעו לחזק את ביטחונו כדי שיוכל לשאת את עצמו בעולם בגאווה. כמוה. הפגישה האחרונה שלנו הייתה בצוותא, במופע הקודם שלה. היא עלתה לבמה בשמלת גזר צמודה ובישרה לקהל שהיא לא בלעה כדור וגם לא אבטיח. "משהו נושם בתוכי, משהו אמיתי".
ופתאום – משפחה. שני בנים וכלבה. דוברמנית מעורבת שנוהגת לקפוץ על אנשים זרים מרוב שמחה.
"בלידה של דוד נולדה בת אל חדשה", היא נוגסת בביסים גדולים בטוסט עם סלט טונה. "עד אז, לא עבר לי בראש שלידה זה דבר מסוכן, שעד לפני 50 שנה נשים ותינוקות נפטרו בלידה, ופתאום גיליתי עד כמה הכל שברירי ועד כמה אין לי שום שליטה על המצב. שם התחילה ההתחזקות הרוחנית שלי".
התחזקות דתית?
"אני קוראת לה 'רוחנית', אבל גם 'דתית' זה בסדר, זו התחזקות יהודית לגמרי, בטוח שלא בודהיסטית", היא מצחקקת, "למרות שגם התחזקות יהודית הייתה בשבילי משהו לגמרי חדש. אני באה מבית ממש אתיאיסטי, שני הורים רופאים, 'אמונה זה בורות, זה לא משהו שאנחנו מתעסקים איתו'. על זה חונכתי, וכבר בתור ילדה התפללתי. אני זוכרת את עצמי בלילה, יושבת עם הבובות, ומסתכלת לשמיים ומחפשת עוגנים יהודיים".
בפעם הראשונה שנכנסה למחלקת טיפול נמרץ ילודים ניגשה אליה חב"דניקית, אמא לתינוק כבן חודש שאושפז שם, והגישה לה קלף עם פרק תהילים. "מאותו הרגע הרגשתי עמוק בתוכי שהכל יהיה בסדר. בית חולים הוא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית. כולנו היינו במצוקה, כל אחד מאיתנו דאג לתינוק שלו, שרק נולד, אבל אנשים בעלי אמונה וחוסן נפשי עמדו בזה, לעומת אלה שהפכו לשבר כלי".
איך?
"בתורה כתוב שכשאישה יולדת היא יושבת על המשבר. זה הביטוי וזה מה שקורה לך. את נשברת ונבנית מחדש, אבל אחרת. כשאני שמה את יהבי על הקדוש ברוך הוא, אני הופכת לחסרת גבולות. הרבי מלובביץ' אומר שטראומה זה איזשהו אור גדול שהגוף עוד לא יודע להכיל אותו, ורק בחלוף הזמן אתה מבין מה עברת ועם מה התמודדת. זה לא אומר שלא פחדתי לפני שמונה חודשים וחצי, כשחזרתי לאיכילוב כדי ללדת את יהונתן. מאוד-מאוד פחדתי. אבל ד"ר רונית אלמוג הבטיחה לי תיקון וחוויה. כמה ימים לפני התאריך נפגשתי עם המרדים שמדד אותי ובדק אותי, הגוף שלי שונה מזה של אישה רגילה, עמוד השדרה שלי הוא אחר וחשוב להכיר אותו לפני שמתחילים את ההרדמה. בזריקה הראשונה ההרדמה התחילה לפעול והתחלתי להירגע. במשך כל הניתוח אמרתי את פרק ק' בתהילים שהוא מזמור לתודה. פרק קצר, מאוד-מאוד חזק. והכל היה מרגש ומהמם ויפה".
לא נוסעת בשבת
בעיניים נוצצות מכריזה בת אל (37) שרק האמונה סייעה לה ללדת את עצמה מחדש כאמא טרייה, כבת אדם וגם כשחקנית שיוצאת עכשיו במופע חדש – "אני בת-אל, סטנדאפ אוטוביוגרפי מעורר השראה". לדבריה, "זה לא שגיליתי את האור, הייתי כל הזמן באורות ברמה שתכף המוח עומד להתפוצץ. קראתי את התנ"ך וקראתי מלא דברים אחרים וקצת אחרי הלידה של דוד, כשהעליתי את הסרטון 'אמונה זה חוסן נפשי' זה היה כמו לצאת מהארון. הקהל שלי לא חיכה לתוכן מהסוג הזה. העליתי את הסרטון לפייסבוק, הוא קיבל 200 אלף צפיות ומלא-מלא תגובות, וחלק מהעוקבים שלי עזבו, אולי זה לא מתאים לכל בן אדם, ומלא עוקבים הצטרפו במקומם. מאז אני שם. בימי שישי כותבת על פרשת השבוע ומוצאת בה הקבלות לימינו, וזה לא במטרה להחזיר בתשובה. זו הדרך שלי לבטא את עצמי. הרי מה בסך הכל רוצה אדם בחייו? להשפיע טוב".
בהיריון הראשון, עם דוד, עוד לא היית מחוזקת.
"נכון, אבל תמיד אמרתי שאם ייוולד לנו ילד נמוך קומה נהיה מספיק חזקים ונדע להתמודד. ברור שכל אמא שואפת להעניק לילדים שלה את ההתחלה הכי קלה, אבל לא עשינו שום תהליך כדי להבטיח שהם לא יהיו נמוכי קומה. יכולנו לעשות ברירת ביציות, אבל נכנסתי להיריון באופן טבעי ועברתי בדיקת סיסי שליה. כן, שמחתי לגלות שהם לא יהיו קטנטנים".
דוד היה זה שהעביר את הוריו למרחבים הירוקים של המושב ("הוא היה ילד מאוד אנרגטי, שלא סבל את הדירה הקומפקטית") והוא כבר סטודנט של גן חובה. גן דתי. "הוא כבר מגיע לי למצח", היא מדווחת.
מי?
"דוד. אני מטר עשרים ושתיים והוא כבר מטר ועשרה. כמה ימים אחרי תחילת שנת הלימודים בגן החדש, גן חובה, הוא חזר הביתה בוכה וסיפר שהילדים צחקו עליו בגלל שיש לו אמא קטנה. אז אמרתי לו, 'תגיד לילדים האלה שיש להם מוח חביתה'. ושם זה נגמר. כשאתה נושא את עצמך בביטחון – כך מגיבה אליך הסביבה".
במופע הקודם שלך התרשמתי שלא כל כך חיבבת את הדוקטרינה הרוסית הקשוחה של אמא שלך.
"אמא שלי, שהיום היא סבתא מדהימה, הייתה נורא צעירה כשילדה אותי, בת 22, ואין לי אף גרם של משקע מהדרך האינסטינקטיבית, הלגמרי אימפולסיבית, שבה היא גידלה אותי. עובדה, אני ממש בטוחה בעצמי, אני לא חווה את השונות שלי בשום צורה. לא ראיתי את החינוך של אמא כקשיחות, לא ידעתי איך אמהות אחרות מתנהגות וזה הרגיש לי נכון. ההתקרבנות וההתמסכנות הן לא לג'יט. נקודה".
לבנה הבכור היא תיווכה את זה אחרת. "הפעם הראשונה שהוא שאל אותי הייתה מוקדם יותר ממה שציפיתי, בגיל שנתיים. הוא שאל, 'אמא, למה את ככה?' ואמרתי לו שככה נולדתי. יש אנשים גבוהים ונמוכים ושמנים ורזים. בגן השעשועים דוד שאל אותי מה זה לבהות, כי הוא שמע אותי מבקשת מילדים אחרים לא לבהות בי. במסיבת חנוכה בגן של דוד הסתובבתי בין הילדים בסבבה, הם כבר יודעים שזה העולם וזו המציאות ולא כל האנשים דומים".
הטיפול בשני ילדים דורש לא מעט כוח פיזי.
"להראות לך את השרירים שלי? אני עושה כושר. מצאתי עגלה נמוכה, יחסית, שמתאימה גם ליהונתן וגם לי. כמה שמחתי כשדוד ללמד ללכת. יהונתן כבר שוקל יפה, ברוך השם, ומאתגר אותי פיזית, אבל אני מפצה על זה בדברים אחרים. אני אמא שעולה איתם על כל המתקנים ואני תיאטרלית איתם ועוד כל מיני כאלה".
שבע שנים אחרי החתונה את מאוהבת בניר כמו אז, כשהיית בת 15 והוא לא זרק לכיוון שלך?
"אני מאוד אוהבת אותו, ובעיניי הוא ממש חתיך, ואני ממש נמשכת אליו, אבל זה אחרת. מערכת היחסים משתנה כשהופכים למשפחה, ילדים מביאים גם עומס, אבל כל אחד מהם הוא של שנינו באותה המידה ולפעמים לכל אחד מאיתנו יש דעות שונות. לדעתי, היכולת לעבור דברים ביחד מעמיקה את הקשר והופכת אותו ליותר שווה. את יודעת איזו מתנה קיבלתי מניר ליום הולדתי ה-30?"
"אני אספר לה!" ניר מגיח מחדר השירותים שבו הוא שוקד על תיקון האסלה. "הפסקתי לעשן! זה מה שהיא ביקשה".
ניר, בניגוד אליה, לא שומר שבת. ""אמונה היא תהליך פרטי שאי-אפשר לכפות אותו על אף אחד, אבל יש בינינו המון כבוד, יש דברים שחשובים לו ויש דברים שחשובים לי. כל הזמן זה מתפתח ומשתנה, לפעמים אני יותר מעמיקה ולפעמים אני קצת נסוגה אחורה. מצד שני, יש הרבה דברים שניר שומר בלי שאני שמה לב אליהם. בשבת אנחנו בבית כי לא נוסעים, אבל הוא עונה לסלולרי. אז?"
את המפרנסת היחידה בבית?
"מה פתאום. כשזה התחיל בינינו, ניר למד מערכות מידע באוניברסיטה והתפרנס מכל מיני עבודות מזדמנות, אבל הייתי אז על סף קריסה, היו שלוש הופעות שפיספסתי בגלל שכחה. כשהוזמנתי להעלות את המופע הקודם בפסטיבל אדינבורו אמרתי לניר שאני צריכה אותו, חייבת אותו, והוא בא ונכנס לעניינים. זה נכון שהעסק מפרנס את הבית, אבל אם ניר לא היה המנהל של העסק שום דבר לא היה קורה. הוא זה שסוגר את ההופעות ומנהל את החשבונות ועוסק בשיווק ובפרסום וברשת ובמה לא".
גלגלון על הבמה
מאז שהפכה לאמא של דוד היא לא פתחה קופה, כי "למכור כרטיסים זה כמו למכור דגים בשוק, עבודה קשה. ניר שיווק אותי בהצלחה לבתי ספר, צבא, חברות הייטק, עיריות, ועדים, ושמחתי בחלקי כי ברוך השם התפרנסנו לא רע. עדיף לבנות על הופעות קנויות. קצת אחרי שפרצה המלחמה והכל השתתק ניר אמר שאנחנו חייבים לבנות מופע חדש ונרתעתי. עכשיו? הוא התעקש, כמו שהרבה פעמים הוא מתעקש, והנה, אנחנו מתגלגלים בכל הארץ. להופעות הקנויות ניר לא בא איתי, אין צורך. אבל בערב של המופע החדש אחת משתי הסבתות מוזעקת לבית שלנו, מפני שבמופע הזה אני גם שרה ורוקדת ועושה גלגלון והוא מפעיל הכל".
לדבריה, המופע הטרי שונה לחלוטין מקודמו, שבמשך עשר שנים הועלה יותר מאלף פעם. "ברור שאני מספרת על רווקותי ועל התחזקותי, הכל בצחוקים, בידור טוב, אבל לא רק. זה גם מופע שמחזק באמונה ומאז 7 באוקטובר אנשים מחפשים משהו לחיזוק, להתרוממות הנפש. פעם, היה נורא-נורא חשוב לי להצחיק, לתת שואו מגניב, ואילו היום אני פשוט מספרת את מי שאני מפני שאני שמחה לשתף בכלים שהעניקו לי כוח ועוצמה".
כשחקנית, את לא מתגעגעת לשחק דמות שהיא לא את?
"היו תפקידים שממש נהניתי לעשות אותם. 'גאליס', 'פעם הייתי', 'מטומטמת', אשמח למשהו שאפשר לנעוץ בו את השיניים, אבל מבחינה כלכלית זה הרבה פחות מתגמל ממופע יחיד. חוץ מזה, אף פעם לא אהבתי את זה שהייתי תלויה באחרים שכן או לא יציעו לי תפקיד. אז עדיף שאמשיך להיות אני. בת-אל".
smadarshirs@gmail.com
