מצפון לחוג הארקטי, במקום שבו בתקופה הזו של השנה השמש זורחת קצת לפני עשר בבוקר ושוקעת קצת לפני שלוש בצהריים, נמצאות העיר בודה וקבוצת הכדורגל שלה, בודה גלימט. בקאנון של הכדורגל הישראלי שמור לה מקום מיוחד. לפני 29 שנה הגיעה לטדי למפגש עם בית"ר ירושלים. שחקניה קוטלגו אז כ"דייגים", מחוות כבוד לסטטוס החצי מקצועני שלה בשעתו, אבל בעיקר עדות לאופן המעוות שהכדורגל הישראלי תפס את עצמו מאז ומעולם. בבודה השמש אולי מאחרת לזרוח בחורף, אבל בישראל היא תמיד זורחת. מהתחת.
זה נגמר ב-1:5. לנורווגים. הרבה השתנה מאז. בודה גלימט כבר מזמן מקצוענית ובית"ר ירושלים גם כן, רק לא באירופה. מכבי ת"א כבר כל כך הרבה זמן באירופה, שכבר אי-אפשר לקרוא לזה אירופה – היא מקומית שם. זה מפעל שהיא משתתפת בו בקביעות בדיוק כמו גביע המדינה. זה כבר לא יסתיים ב-1:5 וזאת למרות שבבודה גלימט כבר מזמן לא משחקים דייגים. גם במכבי לא משחקים דייגים. יותר מכך, ובניגוד למה שמתבקש היה להעריך אחרי התבוסה באמסטרדם, למכבי יש על מה לשחק.
החמישייה מאיאקס סידרה למכבי הפסד רביעי בארבעה משחקים בליגה האירופית, מה שאמור היה להפוך את יתרת הקמפיין לעול אחד גדול – מחול טיסות סטייל "המירוץ למיליון", רק בלי אפשרות לזכות בפרס. אלא ששני הניצחונות על בשיקטאש וריגה בראו את מכבי מחדש כמועמדת להעפיל לשלב הבא בפורמט שבו 24 מ-36 קבוצות ממשיכות הלאה. במקום שהמשחק מול בודה גלימט יהיה קוץ בישבן ארבעה ימים לפני המפגש עם מכבי חיפה, הוא הפך לאירוע שחשיבותו מתחרה בזו של המשחק בסמי עופר. הוא הראשון מבין ארבעה משחקים ב-11 יום (בודה גלימט, מכבי חיפה, פורטו, בית"ר ירושלים), שיכולים לזרוק את מכבי מאירופה ולחבל במאבק האליפות שלה, או להעלות אותה על גל שאי-אפשר יהיה להוריד אותה ממנו. האם אפשר לתפוס את הכל?
אם יש קבוצה בישראל שמסוגלת לשרוד רצף כזה, זו מכבי ת"א. 36 המשחקים ששיחקה עד כה העונה, עשרה יותר ממכבי חיפה, מייצרים עומס חריג בקנה מידה מקומי – 55 משחקים העונה בכל המסגרות, לכל הפחות – אבל גם כזה שמחשל. היא כבר מעבר לשלב העייפות, היא כבר מאוקלמת. לרגעים הללו, ריקוד אינטנסיבי על שתי חתונות, היא מתכוננת כבר חצי שנה. זה הזמן שלה לעלות על מכופתרת, להיכנס לרחבה ולהתחיל לזוז.
