לאלבום הקודם של יהלי סובול קראו "ריצות ארוכות", וההגדרה הזו יפה גם לאלבומו החדש והמאוד יפה, "מים על הסלע", ולמעשה, לכל קריירת הסולו שלו. "גבוה" הוא בערך התיאור האחרון שאפשר להצמיד לקצב שבו סובול משחרר עבודות מחוץ למוניקה סקס: "סוס", אלבומו הראשון, יצא ב-1999; השני, "אלדוראדו", הופיע כעבור תשע שנים; ל"ריצות ארוכות" לקחו עוד שמונה שנים; וזהו גם פרק הזמן שסובול נזקק להשלמת זה שלשמו התכנסנו.
פרקי זמן שכאלה נחוצים כנראה לאמן המתייחס לכל מילה וצליל ברצינות, אבל הם מאלצים את הקהל שלו להצטייד בתועפות של סבלנות. לפחות במקרה של סובול היחס בין ההמתנה לתוצאה מוצדק.
סובול יודע לכתוב ולהגיש שיר וגם לבחור שותפים לדרך. "מים על הסלע" הוא אולי האלבום הכי מוזיקלי שלו, ולא רק הודות לנגנים שגויסו – עוזי רמירז (גיטרה חשמלית), איתמר ויינשטין (תופים), גלעד לוין (בס), תומר צוק (קלידים) ומתן כספי (כלי הקשה), כשלאלו יש להוסיף את שרי זק לוי, התורמת את קולה ל"השראה מתוקה", ל"פרח האנרכיה" ול"מאיפה שאני עומד". העושר הצלילי כאן מושג בזכות ההקלטה בלייב וכיחידה אחת. סובול, ולא בפעם הראשונה, מציע ברזון המוזיקלי היחסי שלו, המשולב במלודיות קולחות, שילוב מקורי בין לו ריד המנוח לדיוויד ברמן, מנהיג סילבר ג'וז, המנוח גם הוא. כל מוזיקאי מושפע ממישהו, אך סובול מציע לאורך שמונת שירי האלבום יצירה אותנטית שהיא מעבר לתרגום ולהצדעה.
סובול הוא לא אחד שחושש להתבטא על "המצב", אך כאן הוא נוכח בקטנה. ב"חי ליד זה" הוא שר בכאב המהול בהשלמה ש"מילים שבילדות שלך כתבת על שלטים / היום עדיף שלא תגיד". ב"לנשום את האוויר" הסוגר מציע סובול למאזין, ולעצמו, לנסות ליהנות ממה שיש. "לנשום את האוויר / להכניס אותו לדם / לרכב על הדרקון / להסיט את הווילון / להביט על העולם", הוא שר שם. וכשהגיטרה היפה של רמירז יוצאת לסולו, מתקבלת נחמה שאפשר להסתפק בה, לפחות עד האלבום הבא.
