אפר ויהלום // רות קרא-איוונוב קניאל } פרדס } 193 עמ'
"הייתי בין/ הנשמה לבין/ החיה עכשיו/ הזמן ליחידה", כותבת המשוררת וחוקרת המיסטיקה היהודית רות קרא-איוונוב קניאל בפתח 'אפר ויהלום', ספר שיריה השלישי, ומסגירה את השאפתנות המיסטית שלה — המילים "נשמה", "חיה" ו"יחידה" הן חלק מסולם קבלי מחומש — שתי המדרגות הראשונות הן "נפש" ו"רוח" — המייצג את רבדיה של הנפש האנושית בדרכה מהמקום הנמוך ביותר לכאורה, הכי קרוב לגוף, הלוא הוא "נפש", אל המקום הגבוה ביותר לכאורה, הכי קרוב לאלוהים — "יחידה". "עכשיו הזמן ליחידה" הוא אם כן ביטוי לרצונה של המשוררת להיות קרובה לאלוהים ככל האפשר, לנסוק עם הכמיהה המיסטית עד למקום שבו נפש היחיד מתבטלת לגמרי או כמעט לגמרי בתוך האלוהות או הכוליות, והגבולות בין רגע לנצח או חלק לשלם מתחילים להתמוסס.
האם המשוררת מגשימה את הרצון הזה? קשה לומר. אני לא יודע איך נראים החיים מנקודת מבט גבוהה כל כך. אני תקוע פה, למטה. אבל אני מבין, לפחות באופן חלקי, את שיריה של קרא-איוונוב קניאל, ויודע שיופיים המיוחד מבוסס כולו על כך שהם נכתבים ממעמקי עמק הבכא שכולנו חיים בו, מתוך עולם שיש בו צער ואלימות, כאב ובדידות, אובדן וייאוש, קריעה ועקירה. ואם יש אלוהים בעמק הבכא הזה הוא מתגלה בראש ובראשונה בדמות כמיהה או הבטחה — ידיעה מסתורית שיש לעולם לב פועם, מעמקים או גבהים של חסד ומשמעות, המאפשרים לנו אמנם לדבוק בחיים אך אין בכוחם לבטל את הייסורים. להפך, הם מחדדים ומעצימים את הכאב. כי אם יש הבטחה, אם יש בסיס ממשי לכמיהה — כיצד נראים החיים כאשר ההבטחה מופרת והלב הפועם מסתתר? והרי זה בדיוק מה שהדמויות האלוהיות והאנושיות שאנחנו כמהים אליהן יודעות לעשות הכי טוב: להחריש, להכזיב, להיעלם.
ואולי זה סוד שירתה של קרא-איוונוב קניאל: ההבנה שהכוליות שהיא חותרת אליה אינה מבטלת את הצער והייאוש אלא מעצימה אותם. ההבנה שגם כאשר מתעקשים לאמץ את הזיקה המיסטית לעולם, הטוב והרע ממשיכים לשמש בו בערבוביה. נכון שמקובלים ומיסטיקנים מכל הסוגים משתוקקים למצוא סדר בערבוביה הזאת, אבל הם נכשלים. כישלונם ידוע מראש. והכישלון הזה מהותי לשירתה של קרא-איוונוב קניאל לא פחות מהידיעה המקבילה שיש לעולם לב. כלומר, יש חיים עמוקים ואינטנסיביים יותר, עשירים יותר במשמעות, שראוי לחתור אליהם.
ונדמה לי שאפשר עכשיו להבין למה שירתה של קרא-איונוב קניאל מיוחדת כל כך, יוצאת דופן גם על רקע הפריחה-כביכול בשירה הישראלית הכמו-דתית או הכמו-רוחנית של העשור האחרון. היא יוצאת דופן משום שאין בה שום דבר תמים או מובן מאליו. הכמיהה שמטלטלת את שיריה אינה כמיהה להיטהר מסיגי העולם הזה או לטפס באיזה סולם רוחני למקום שכולו אור ורווחה. להפך, שיריה הם עדות מתמדת לכך שהדרך היחידה להתקרב לאמת, לכוליות, לאלוהים, היא על ידי התפזרות, היקרעות, התרחבות עד למקום שבו היחד והבדידות, הרע והטוב, שקולים זה לזה. ממש כמו בשיר הקצרצר המצורף — מי שכמה לאהוב אלוהי או אנושי חייב להשלים עם הייאוש שבהסתלקותו. ומי שנואש אינו מוותר על הכמיהה — להפך, הוא חווה אותה בצורתה המזוקקת ביותר.
ויש עוד אספקט שהופך את שירתה של קרא-איוונוב קניאל למרתקת במיוחד: השילוב הנועז שהיא מציעה בין שפה דתית, מסורתית, המבוססת בעיקרה על מדרשי ספר הזוהר לפמיניזם. דמות האישה הניכרת מתוך שיריה — בעיקר בשערים השני והשלישי, המוקדשים מצד אחד לאלימות ואיבה, ומצד שני לאימהות ומשפחה — דומה הרבה יותר לשכינה או לכנסת ישראל בדמותה המבוזה והמושפלת, הנטושה, הנבגדת, המוכרת כל כך משירת הנבואה והפיוט, מאשר לאיזו דמות אידילית חילונית לגמרי או מסורתית לגמרי ("בת מלך"). ואולי זו כמיהתה המיסטית הגדולה של קרא-איוונוב קניאל — לגאול את שפת המסורת מהפצע המגדרי שמשחית אותה, ולחלץ את השכינה מציפורני הסדר הגברי. •
*
לָרוּץ. לָרוּץ אֵלֶיךָ
לָקוּם. לָקוּם בִּכְנִיסָתְךָ
לִפֹּל. לִפֹּל לִזְרוֹעוֹתֶיךָ
לְהִתְיָאֵשׁ. לִזְעֹק בְּלֶכְתְּךָ
