את הביקורת על "אין ארץ אחרת" – הסרט "הישראלי-פלסטיני", "הפרו-פלסטיני", "השמאלני עוכר ישראל", שמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרטים התיעודיים – כנראה כבר כתבתם בראשכם כששמעתם עליו. אפשר גם להעריך שלחלק מהקוראים אין עניין לצפות בו, שכן הוא מתאר בצורה אוהדת מאבק של אקטיביסטים פלסטינים וישראלים נגד הניסיון הישראלי לפנות תושבים פלסטינים מדרום הר חברון. ואני מפציר בכם: צפו בו, ללא קשר לדעתכם הפוליטית.
קודם כל, גם אם התעלמתם מכל נרטיב שאינו חלק מהמיינסטרים הישראלי – המשוכנע שחיילי צה"ל נשלחים רק למשימות מוצדקות – חשוב לראות את הסרט, ולו רק כדי "להבין את היריב" ואת תדמיתנו בעולם. הסרט עלה לצפייה חינמית באתר שיחה מקומית, כי ליוצריו (יובל אברהם ורחל שור הישראלים, באסל עדרא וחמדאן בלאל הפלסטינים) חשוב שהקהל המקומי יראה אותו. לאלה שמעוניינים לצפות בסרט לא רק כתרגיל מחשבתי, נספר שהוא פשוט יפהפה. ברור שהוא פוליטי ובעל עמדה, אבל לא בטוח שזה סרט על הכיבוש. ליתר דיוק: לא רק עליו. גם על חֲבֵרוּת וסולידריות. במרכזו אקטיביסט ישראלי (אברהם) שהוציא עצמו מהכלל במדינתו וחבר לעדרא הפלסטיני, גם הוא עוף קצת מוזר, וביחד הם מוצאים שפה משותפת, נחמה וגם הרבה הומור ומודעות למגבלותיהם.
הסרט אולי עשוי לעורר בושה בעיניים ישראליות, אבל גם תקווה בזכות ההבנה שבשני הצדדים יש מי שלא רואים את הצד השני כמפלצת אלא כחבר לצרה. עדרא הפלסטיני מספר שמילדות הוא רגיל לראות יהודים שנאבקים לצידו. צד מתוחכם נוסף בסרט הוא תיאור הסיזיפיות של הכיבוש: המאבק שמתואר בו מתקיים כבר שנים, עם פסיקות, החלטות ופינויים חוזרים ונשנים, וקצת כמו סיזיפוס שמגלגל את האבן כלפי מעלה, כך גם הבולדוזרים הצה"ליים עולים שוב ושוב על הגבעות ומנסים להרוס את הבתים, בעוד האקטיביסטים מנסים שוב ושוב לעורר תשומת לב עולמית למאבקם ללא הצלחה, ועולם כמנהגו נוהג. התקווה היחידה לעתיד היא בחברות.
האם הסרט מרגיז? כן. האם הוא חשוב לצפייה? גם נכון. והאם, במנותק מהשאלות הקודמות, הסרט מרגש ומצוין? בהחלט.
