בהתפנית החיובית שחלה אתמול לפנות בוקר בהסכם לשחרור החטופים היא תוצאה של שילוב בין כמה גורמים עיקריים. בראשם המעורבות האגרסיבית של ממשל טראמפ, והעמדה הישראלית שהוכיחה לחמאס שהיא מתכוונת לאכוף את ההסכמים ככתבם וכלשונם, בלי להכיל הפרות מהצד השני.
ההסכמה המפתיעה של חמאס ושל הג'יהאד האיסלאמי על פעימת שחרור "חריגה" נוספת על אלה שנקבעו היא מעין מיני-עסקה, שראש ממשלת קטאר רקח תוך שהוא מפעיל מנופי לחץ על כל הצדדים, ובעיקר על חמאס. במסגרתה, ביום חמישי ישוחררו ארבל יהוד, התצפיתנית אגם ברגר וחטוף נוסף שכנראה יהיה קית' סיגל. זאת ללא קשר לשחרור חטופים בפעימה המתוכננת – יומיים לאחר מכן, בשבת.
הסיבה העיקרית שחמאס הסכים היא הרצון שלו, ושל הג'יהאד האיסלאמי, להגיע לשלב ב' של העסקה שבו תתחייב ישראל, תחת ערבות אמריקאית, להפסיק כליל את המלחמה. זו המטרה הסופית שאליה חותר חמאס, שחושש מאוד מאיומי הממשלה לחדש את הלחימה. מבחינתו, כל יום שבו מתעכב המו"מ על שלב ב' הוא הפסד מסוכן.
המו"מ על שלב ב' אמור להתחיל ביום שלישי הבא, שהוא היום ה-16 מאז כניסת ההסכם לתוקף. אם חמאס והג'יהאד האיסלאמי היו ממשיכים להתעקש שארבל יהוד תשתחרר רק בשבת, המועד היה נדחה. צריך לזכור שהשלב הראשון, "ההומניטרי", נועד בראיית המחבלים העזתים רק לפתוח את הדרך ליעד העיקרי – הפסקת המלחמה.
סיבה שנייה להתגמשות של שני הארגונים היא לחץ התושבים העזתים, קרוב למיליון נפש, שרצו כבר לעבור לצפון הרצועה ולראות אם הם יכולים לשוב לבתיהם, או למה שנשאר מהם. הלחץ הזה היה כבד ביותר, וחמאס הבין שהוא עלול לעמוד בפני מרד.
סיבה שלישית היא שחמאס והג'יהאד האיסלאמי רוצים מאוד להוציא פצועים שלהם לטיפול במצרים ובמדינות ערביות אחרות, וישראל הבהירה שזה לא יתבצע עד שיעמדו בהתחייבויותיהם.
ישראל ניהלה נכון את המשבר והשיגה פעימת שחרור חריגה שמקדמת את ביצוע השלב ההומניטרי כולו. ייתכן מאוד שעדיין איננו יודעים את כל פרטי מה שסוכם ביממה החולפת. הג'יהאד האיסלאמי וארגון סַלפי ג'יהאדיסטי נוסף שמחזיק בארבל יהוד נימקו את סירובם להעביר אותה לחמאס בכך שהיא "חיילת", משום שהיא עובדת בתוכנית החלל הישראלית. לטענה המופרכת הזאת הייתה תכלית מעשית: הם רצו לקבל תמורתה 50 אסירים מהכלא הישראלי לפי מפתח "החיילות", במקום 30 לפי מפתח "האזרחיות".
התמהיל הזה – שיכלול ביום חמישי שחרור של אזרחית, אזרח מבוגר וחיילת – יוצר אפשרות לישראל לבצע שחרור חריג של עוד כמה אסירים פלסטינים, כנראה אנשי ג'יהאד איסלאמי, ובכך ימולאו גם חלק מדרישות ארגון הטרור.
אפשר להעריך שהגמישות המפתיעה שגילו משלחת חמאס בדוחא ומשלחת הג'יהאד בקהיר נבעה גם מחששן מפני הנשיא טראמפ, או ליתר דיוק – מהחשש של הפלסטינים שנשיא ארה"ב החדש-ישן אכן מתכנן להגלות חצי מאוכלוסיית רצועת עזה, ולהפוך מאות אלפים לפליטים בירדן ובמצרים. הוויתור היחיד שראש הממשלה בנימין נתניהו עשה היה פתיחת הנקזים במסדרון נצרים, באופן שאיפשר מעבר תושבים עזתים צפונה.
חזרת העקורים איננה מנוף הלחץ היחיד המשמעותי שבידי ישראל. ישנה גם פתיחת מעבר רפיח למעבר פצועים, ישנו הסיוע ההומניטרי שישראל שולטת בקצב הכנסתו לרצועה, ואם יהיו הפרות בוטות של ההסכם – צה"ל עדיין במצב שבו הוא יכול לתמרן ללא קושי לכל מקום שיידרש (ועוד לא דיברנו על שיקום הרצועה, שהוא עניין לשלב השלישי וההסדרים המדיניים). למעשה, החל מהשבוע הבא, אם וכאשר יחל המו"מ על שלב ב' של העסקה, ישראל תידרש לתת תשובה לשאלה מי ישלוט אזרחית ברצועה במקום חמאס ביום שאחרי. זהו השלב הקריטי של העסקה, ואז גם יידעו אזרחי ישראל אם הם עומדים לראות את כל החטופים שבים, או שמא נידונו למריטת עצבים מתמשכת.
הסיבה העיקרית שחמאס הסכים היא הרצון שלו, ושל הג'יהאד האיסלאמי, להגיע לשלב ב' של העסקה שבו תתחייב ישראל, תחת ערבות אמריקאית, להפסיק כליל את המלחמה. זו המטרה הסופית שאליה חותר חמאס
