באחד הציטוטים המפורסמים שלו אמר דוד בן-גוריון: "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך – אמת וצדק". בימים אלה, בתזמון היסטורי מדויק, החליט המכון למורשת בן-גוריון להנכיח את מורשתו של הזקן, לדבר עליה, להתווכח איתה ולהתמקד בליבתה: ציונות, ממלכתיות, חברת מופת, שותפות, חלוציות ועוד. הדבר נעשה באמצעות דיגיטציה של אחדים מכתביו, לאחר עשרות שנים שבהן אי-אפשר היה להשיג אותם.
קריאה מרגשת במכתבים, בנאומים, בהגיגים ובמחשבות של בן-גוריון מגלה שיש דברים שנשמעים רלוונטיים גם לימינו. כמו למשל הציטוט הזה שנראה כאילו נוסח היום, ויכול להתחבר למאמצי השיקום של המדינה אחרי 7 באוקטובר:
"עלינו לשאת ברמה ובכוח דגל החירות הפנימית, חירות המחשבה, הבחירה, הביקורת, דגל הדמוקרטיה וההגדרה העצמית, דגל הוויכוח החפשי, זכויות המיעוט והכרעת הרוב. סימנו האמיתי של משטר דמוקרטי הוא שלטון לא רק למען העם, אלא על ידי העם".
(נאום "לקראת הבאות" במועצת מפא"י, 1949).
להתבונן אל העתיד
בן-גוריון כתב בשפתו המיוחדת, בראייתו החדה והחמה, תוך כדי שהוא מנסח את דבריו בעצם הימים שבהם ישראל נלחמה כדי להיוולד ועשתה את צעדיה הראשונים, ומרתק לגלות מה חשב ובמה הירהר מנהיג בזמן אמת. ובעיקר מעניין להבין שמורשתו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון איננה בבחינת התבוננות אל העבר, אלא התבוננות אל העתיד שלנו, גם עשרות שנים לאחר שנוסחה.
למשל, הספר "בהלחם ישראל" (המהדורה הראשונה יצאה ב-1950) חושף בצורה נדירה את זווית הראייה של בן-גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון במלחמת הקוממיות, מסביר כי עלינו תמיד להיות מוכנים לקרב הבא ולעתיד לבוא ומנבא את תמונת העתיד למדינת ישראל, וקריאה בו מגלה עד כמה הוא רלוונטי יותר מתמיד לתקופתנו.
"חזון ודרך" (1951) היא הכותרת של חמישה ספרים שמאגדים את מחשבותיו וחלק מנאומיו כראש הממשלה בעשור הראשון של המדינה, ואילו "מכתבים אל פולה ואל הילדים" (1957) – מעניק לנו הצצה לבן-גוריון כבן זוג וכאיש משפחה, באמצעות מכתבים שכתב לאשתו וילדיו. המכתבים עוטפים בחמלה משפחתית גם את ההחלטות הפוליטיות של המנהיג הדגול.
"לפני שנתיים-שלוש התחלנו לשים לב שאין להשיג את הכתבים של בן-גוריון, שעשרות שנים לא יצאו במהדורות מחודשות ונעלמו מהחנויות", אומרים איתן דוניץ, מנכ״ל המכון למורשת בן-גוריון, וגילי גופר, ההיסטוריונית של המכון.
"רק לחשוב שהאיש שעל ההגה כותב את המחשבות שלו תוך כדי מלחמת הקוממיות, ומצייר לנו בזמן אמת תמונת עתיד", אומר בהתרגשות דוניץ, וכאשר אני שואלת אם לא כדאי להמליץ לראש הממשלה בנימין נתניהו להתחיל לקרוא בן-גוריון במקום להיצמד לצ'רצ'יל, דוניץ מיד לובש ממלכתיות, ומסביר בכובד ראש כי המכון הוא א-פוליטי, ושומר על עצמו ככזה.
"אני חושב שנתניהו צריך לקרוא גם וגם. התפקיד שלנו כמכון ממלכתי הוא להנגיש את כתבי בן-גוריון, כדי שהדור של היום יבין את החברה הישראלית, ולא רק מבחינה היסטורית. יש בכתבים שהוצאנו מחדש התייחסות לרוב הדברים שמעסיקים אותנו ומשפיעים עלינו עד היום, והקריאה בהם מעניקה תובנות חשובות".
יש דברים שעם השנים הפכו קריטיים לקיומנו, כמו למשל מאבקי הקיפוח שניטשו בעם, ובן-גוריון מן הסתם לא הספיק להתייחס אליהם. דוניץ: "ועדיין, יש בכתביו ציטוט על חשיבותו של כור ההיתוך והחיבור של כל הבליל שלנו ביחד. בעיניו, חובה עלינו נוכח אויבינו הרבים לחבר את עצמנו בבת אחת לחברה ומדינה אחת".
גופר: "חלק מהפערים שאנחנו מרגישים בחברה הישראלית היום התחילו כבר אז, ובן-גוריון מתייחס אליהם. הוא למשל מסביר מה קורה עם קליטת העלייה שמביאה לכאן גיוון תרבותי רחב. ונכון שיש גם דברים שקיימים היום ולא היו קיימים בשנות ה-50, ואין אליהם התייחסות".
למשל, בשנות שלטונו לא היה קיים המושג מתנחלים, שהיום הם כוח משמעותי.
גופר: "נכון, אי-אפשר למצוא בספרים התייחסות לאתגרים של מדינת ישראל מאז 67'. גם אין בהם כמעט התייחסות לערבים אזרחי מדינת ישראל, מפני שהיחס של בן-גוריון לסוגיית האזרחים הערבים היה מורכב: מצד אחד הוא קורא להשתתפות פוליטית מלאה ושוויון זכויות, ומצד שני לא מאפשר להפסיק את הממשל הצבאי ששולט בהם וגם מעניק מעט מאוד נימוקים והתייחסות".
אבל מיד שני הבן-גוריונים בני שיחי אומרים שהחוכמה היא לא לדבר על מה שאין בספרים, אלא על מה שיש בהם – התייחסות להרבה סוגיות בתחומי המדינאות, התרבות, היצירה, וגם מעמד האישה, "שהייתה בעיניו שוות זכויות וחובות לגבר, כולל בהקשר של גיוס נשים לצבא", הם אומרים. "נכון שהפמיניזם של בן-גוריון לא היה עובר היום, כי הוא אמר שהנשים הן אמהות לפני הכל, אבל לזמנו, הוא היה פמיניסט".
ומה הוא אומר שיכול לשרת אותנו היום בנטרול הפצצה המתקתקת של חוק ההשתמטות?
דוניץ: "בארכיון יש מכתבים בנושא שכתב בשנת 54' ובשנת 63' גם לראש הממשלה לוי אשכול וגם לרב שירות בתי הסוהר, ואומר להם שצר לו אבל הוא מרגיש שהייתה לו טעות כאשר הורה בזמנו על שחרור מגיוס של בחורי הישיבות, כאשר מספרם היה קטן ועמד על 400. עוד הוא מסביר שהצעד נבע מחורבן הישיבות בשואה והצורך של כל העם היהודי שיישאר לימוד תורה, אבל הוא מדגיש שבזמן האחרון יש אינפלציה בכמויות של בחורי הישיבה שלא הולכים לצבא ואומר שייתכן שצריך לשקול את כל סוגיית הפטור הזאת".
והולך לעולמו לפני 52 שנה, ומשאיר אותנו עם הבעיה הקשה.
גופר: "זה נכון שהוא שיחרר אותם, אבל הוא רואה בגיוס חובה אזרחית שכולם צריכים להשתתף בה, גם כי בגיוס יש אלמנט מחנך שמייצר מצע משותף לכולנו. מבחינת בן-גוריון הדרך היחידה שלנו להתקיים היא אם נשרת ביחד".
מה הדבר שבן-גוריון היה מבקר היום במציאות הישראלית?
דוניץ: "הוא היה מבקר את כולנו על כך שאנחנו לא מציירים תמונת עתיד, כי בן-גוריון תמיד הגה ודמיין לאן הוא רוצה להגיע, ואז הגיע לשם".
גופר: "וזה מעניין שתוך כדי מלחמת העצמאות הקשה והמסוכנת, כשהוא כותב מאמרים ופוגש חיילים, הוא כל הזמן מדבר על מה יהיה אחרי המלחמה, ומדבר על עולם של שגשוג, שלום ופריחה בסופה. וזה אחד הדברים שקברניטי המדינה היום יכולים לקחת ממורשת בן-גוריון, שרטוט תמונת עתיד שיש בה תקווה".
אבל אין כולנו. מסתבר שאנחנו עדיין שבטים-שבטים.
דוניץ: "התפיסה הבן-גוריונית, וזה חשוב לנו להדגיש גם כמכון ממלכתי למורשתו, אומרת, ועוד איך יש כולנו ואנחנו ושעלינו להילחם על האנחנו הזה, גם אם זה אומר להתווכח על המהות שלו, כל אחד על פי אמונותיו".
גופר: "להגיד 'אין דבר כזה כולנו', זה אחד הדברים הכי פחות בן-גוריוניים. בהחלט יש דבר כזה כולנו. בן-גוריון דוחף אותנו לפעול בכל הכוח למען הכולנו הזה, למען מדינה אחת. בעיניו גם אם משהו לא מוצא חן בעינינו אצל האחר, בסוף אנחנו תלויים אחד בשני".
וכך הוא כותב בנאום "שתי מערכות" בוועידת האיחוד העולמי, 1951: "אנו חיים על הר געש, ולפתע פתאום יכולה להתפרץ להבה, ולא נוכל לעמוד מבלי היות מלוכדים. לא די שתהיה ממשלה מאוחדת, ושיהיו סידורים בין הסיעות. הבדלי דעות ייתכנו וגם רצויים, אבל צריכה להיות הרגשת אחדות, והרגשה זו נוצרת בליכוד העם סביב ערכים יסודיים, עקרוניים...
מה מהדברים שמתקיימים היום במדינה מתכתבים עם חזון בן-גוריון או מממשים אותו?
"עצם קיומה של המדינה מקיים את חזונו", ממהרת גופר להשיב. "הרבה מהדברים שעשה בן-גוריון קיימים במדינה שלנו. הצבא למשל מתקיים על פי תפיסות שהוא היה דמות בולטת בעיצובן, כמו למשל התפיסה של הצבא כגוף מחנך, העובדה שכולם משרתים יחד, העובדה שיש גיוס כללי".
דוניץ: "גם ב-7 באוקטובר נוכחנו במימוש חזון בן-גוריון בזכות הממלכתיות של העם שהבין שהוא המדינה, והרי בן-גוריון מדגיש בספריו שבישראל, יותר מאשר בכל מדינה אחרת, השגשוג שלנו תלוי בזה שתהיה לנו תודעה אזרחית פעילה ונבין שאנחנו חייבים להיות אזרחים פעילים בכל תחומי החיים. האקטיביות של האזרחים היא מאוד בן-גוריונית".
היגיון לצד רגשות
ויש גם את המכתבים, שבהם משיל מעליו בן-גוריון ולו לרגע את חליפת הפוליטיקה, ועובר לנעלי בית, כאשר הוא כותב מכתבים לפולה ולא מסתיר את געגועיו אליה במהלך יחסיהם וגם לאחר הולדת הילדים, שעבורם הוא כותב בדאגת אב אמיתית. לרננה הקטנה מנקד את השורות ואת עמוס מלמד להפריד בין ההיגיון לבין הרגשות.
דוניץ: "תמונת העתיד שנוצרת במוחו של קברניט שמנהל מלחמה כשר ביטחון וראש ממשלה, של מנהיג, ושל אבא ואיש משפחה שמתעניין בשלום אהוביו, מנציחה את הדמות הייחודית של בן-גוריון".
"ילדים, גם אתם תכתבו לי, כל אחד ואחת. תשלחו לי הציונים שקיבלתם בלימודים ומה אתם עושים בימי החופשה. אילו ספרים אתם קוראים ומה אתם עושים כל היום. הזרעתם עשב בגינה לפני הבית, ומה עשיתם בפרחים שזרענו. האם כבר נבטו כולם?
גַּם אַתְּ, רְנָנָה'לֶה, תִּכְתְּבִי לִי אִם קִבַּלְתְּ מִכְתָּבִי וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה וּמָה אַתְּ קוֹרְאָה וּמְנַגֶּנֶת.
שלום לך, גאוליק, במכתבך תודיעי איך מתנהג עמוס. אבא"
(מכתב לפולה ולילדים מלונדון, 24.7.32).
