במבט ראשון, יש משהו מוזר, כמעט מרגיז, בדוקו-דרמה "5 בספטמבר", שמגוללת בפנינו את טבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972. הטוויסט, הפעם: כל הסרט נעשה מנקודת המבט של צוות חדשות הספורט של ABC, שהיה ממוקם באולפן במינכן, לא רחוק מאתר לקיחת בני הערובה.
כתבי הספורט שמצאו את עצמם מסקרים טרגדיה אנושית ופוליטית ענקית, העבירו לעולם דובר האנגלית את הדרמה בשידור חי וגרמו למודעות גלובלית לסיפור. ובכל זאת, מתחשק בתחילה לזעוק: באמת??? הרי אין דבר שעיתונאים - כולל כותב שורות אלו - אוהבים יותר מלנזוף בחבריהם למקצוע: "תזכרו, אתם לא הסיפור", ואז גם להעלות סטורי דומע שיזכיר שהם בהחלט חלק מהסיפור. עם יד על הלב, מישהו ירצה לראות מתישהו סרט על טבח 7 באוקטובר מנקודת המבט של דני קושמרו?
אל מול שלל הספקות הללו, "5 בספטמבר" הוא חתיכת הפתעה לטובה, ואחד הסרטים הטובים בעונת האוסקרים הנוכחית. הוא מועמד לפרס התסריט, בצדק רב. קודם כל, הוא ממעיט בהרואיות: העיתונאים בו לא מוצגים כגיבורים, אלא ככתבנים של "הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה". הם עוקבים אחרי הדרמה בעודה מתרחשת, אבל מרחוק, ובלי יכולת להבין מה באמת קורה - והם גם עושים שורה ארוכה של טעויות.
במיטבו, "5 בספטמבר" הוא מה שניתן לכנות "סרט אקווריום". סרט שכולו קורה במקום אחד, המערכת ואולפן הטלוויזיה, ודרכו כמה דמויות מנסות להציץ החוצה ולהבין את המציאות בחוץ. זה לא מאוד שונה ממה שעשה שמוליק מעוז ב"לבנון".
שנית, הסרט מצליח להפוך לדיון אקטואלי מצוין ממש על טרור, בטח בהקשר הישראלי. עולה בו השאלה הלא-נעימה: כמה התקשורת, בהדגשתה את הסיפור האנושי והדרמה שמושכים את הצופים כמו זבוב לאש - מגבירה את אפקט הטרור. וגם התהייה איך בתוך זוועה היסטורית ופוליטית, כלי התקשורת מוצאים דמויות אנושיות ומתקשרים אליהן. בסרט ניתן דגש מיוחד לסיפורם של שניים מחברי המשלחת הישראלית, דוד ברגר ואנדריי שפיצר ז"ל.
הסרט היה מוכן לפני 7 באוקטובר, אבל מובן שכיום הדיונים בו הופכים לסופר-רלוונטיים למשבר החטופים, כשאנחנו מתרגשים עם כל שחרור ומרגישים, גם בזכות התקשורת, שאנחנו מכירים כל אחד ואחד מהם.
הסרט הוא הפקה גרמנית-אמריקאית, ומרשים לראות כמה במאי שווייצרי צעיר בשם טים פלבאום מכיר ומבין את הניואנסים סביב סיפור הטבח, שחשבנו שראינו עליו הכל. הסרט זכה לכמה מחאות של פעילים פרו-פלסטינים בחו"ל, ואפשר להניח שלא זכה ליותר מועמדויות לאוסקר, גם בגלל תיאורו כ"ציוני", אבל האמת שבבסיסו הסרט הרבה יותר רחב ביומרות שלו מעוד תיאור היסטורי של הטבח במינכן. דרך הסיפור הזה, והאובססיה של התקשורת להבין כל פרט, הוא בעצם סרט על המגבלות שלנו להבין את ההיסטוריה, ואת המתרחש סביבנו. קצת כמו האמירה "ככל שאתה רואה יותר, אתה מבין פחות".
סרט מצוין.
