אמצע הסיקסטיז בלארק, פנסילבניה, מקום שאפילו אין בו מדרכות. וילה בת ה-11, נגנית קלרינט, חוזרת ממכירת ממתקים כושלת למימון תזמורת בית ספרה. אחותה בת השש מספרת לה שאמה עזבה את הבית, ולא בפעם הראשונה. אבל בפעם הזו האם לא ממהרת לחזור. וילה, הילדה הטובה והאחראית, נאלצת לתפקד כמעין אמא קטנה לאחותה. איך היעדרות האם תשפיע על המשך חייה? על כך ב"ריקוד השעון" הצנוע והנוגע ללב של אן טיילר האמריקאית, שאפילו זכתה בפוליצר אי שם בסוף האייטיז.
קפיצה ל-77'. וילה בת ה-21 היא סטודנטית בקיני קולג', אילינוי, על מלגה מלאה כמובן. היא לומדת אנתרופולוגיה ובלשנות, בדרך לתוכנית מצטיינים. יש לה חבר חתיך, דרק, כוכב טניס ונשיא השכבה; הוא רוצה להתחתן, עכשיו, ומצפה שאחרי החתונה וילה תעזוב את הלימודים ותגור איתו בסן-דייגו, קליפורניה. וילה, מצידה, נאבקת למצוא את מקומה בעולם וחווה אי-נחת קיומית עמוקה, שטיילר מעבירה ברוב רכות ויופי. 20 שנה קדימה ל-97'. וילה נשואה לדרק ויש להם שני בנים, שון ואיאן. היא חיה עם האיש שהיא לא צריכה להיות איתו, במקום שהוא לא שלה, ואז יד הגורל מתערבת והופכת את כל הסיפור על ראשו.
ב-2017, וילה חיה באריזונה, נשואה בשנית לפיטר בן ה-72, עורך דין בדימוס, שמשחק גולף כל היום, קורא לווילה "קטנה" ואף אחד חוץ ממנה לא סובל אותו. אבל אז – נא להתרכז, זה קצת מורכב: קלי, שכנה של בת הזוג לשעבר של בנה של וילה, שון, מתקשרת מבולטימור הקשוחה ומספרת שהאקסית של הבן, דניס, מאושפזת בבית החולים אחרי שנורתה ברגלה מירי אקראי, ושווילה צריכה להגיע לשם ולטפל בבתה של דניס, שריל. טיילר זורקת את הגיבורה שלה בכוונה לתוך כאוס מטורף.
אבל מבחינת וילה, סוף-סוף מישהו זקוק לה, עבורה זו הגשמת ייעוד. היא מקימה לעצמה מעין משפחה אלטרנטיבית, קהילה חמה ומחבקת. טיילר רוקמת סיפור פמיניסטי קטן ויפה בדרכו הצנועה והמעט פשטנית, שכולו התרחשויות מינוריות, כמעט בנאליות; היפר-ריאליזם במיטבו, ובמפתיע, יש בכך קסם לא מבוטל.
