אומר שרון מימר - כלומר אומר במעשיו - אם לא נעשה משהו גדול בליגה השנה, לפחות נקלקל למי שסביבנו. אומר ומקלקל. למכבי ת"א הוא חיבל בחלומות הגביע; את בית"ר ירושלים פינצ'ר עם רביעייה אחרי שזו נקלעה לשיכרון חושים בעקבות שלישייה על מכבי חיפה; את באר-שבע עקץ אחרי 17 משחקים שבהם אף קבוצה לא הצליחה לעקוץ אותה. המומחיות של מימר לאחרונה, אם כך, זו השאננות של הקבוצות הגדולות. אה, ואיתור המרווחים שבין המערכים שלהן.
בני ריינה של השנה היא לא קבוצה גדולה. גם לא בינונית. באמצע. היא מסתבכת במשחקים פשוטים לכאורה. אין לה את העומק או האיכות לרוץ עד הסוף. אין לה שמות. אין לה חזון של מועדון גדול. אבל יש לה מספיק כלים לקלקל. ויש לה מאמן שועל. כריש. טקטיקן. אחד שלומד את היריבה, בהנחה שיש לה שיטה.
אחד שיודע לצופף לכדי אמצע אגרסיבי, לבטל לחץ גבוה בכדורים ארוכים או מתפרצות, לצאת במהירות עם ארבעה או חמישה שחקנים. לא סתם ריינה מתקשה יותר נגד אלו שמתגוננות מולה, כשהנטל של היוזמה עובר אליה. תנו לה משחק מעבר, תנו לה סטופ הגנתי וספרינט, תנו אגפים - היא פורחת.
אז נכון. אם הלדר לופס לא היה מלביש למשקוף את הפנדל ההוא, כל הטקטיקות היפות היו נשארות בלי תכלס.
ועדיין, שני דברים מרשימים קרו אתמול: ריינה הפתיעה את רן קוז'וך, קיסר המחצית השנייה, באותן דקות הכרעה שבהן באר-שבע נוהגת לנצל את העליונות ולהכריע.
הדבר השני המרשים היה לראות את ריינה אחרי הגול שכבשה. כל קבוצה שפויה שהייתה גונבת גול מול באר-שבע בדקה ה-78 הייתה מתכנסת כלאחר כבוד אל מבצר עם צריחים, חופרת שוחות מסביב (מלבד בית"ר של ברק יצחקי. אבל אמרנו שפויה). ריינה המשיכה ברוב הדקות בלחץ הגבוה והגיעה למצבים.
לבאר-שבע ב-17 המשחקים האחרונים תמיד הייתה תשובה. בהגנה או בהתקפה, תמיד תשובה. לא אתמול. היה צריך לשפשף עיניים, כדי לראות את מימר מנצח את באר-שבע בכלים שלה.
"זה לא מקרה שניצחנו את כל הגדולות לאחרונה", סיכם אתמול מימר. אפשר להסכים. ולהצטער בשבילו על זה שברבע גמר הגביע בני ריינה הוגרלה מול אשדוד.
בכל זאת, אם לא לקלקל לקבוצה גדולה, מה הטעם?
מימר מתגלה כטקטיקן בעל חושים חדים, אחד שלומד את היריבה, יודע לצופף לאמצע אגרסיבי, לבטל לחץ גבוה בכדורים ארוכים או מתפרצות מסחררות. תנו לו רק משחקים מול הגדולות