חודש אחרי 7 באוקטובר, ליאנה עיון מצאה את עצמה במצב מאוזן, במיטתה, "כמו באזעקה הראשונה של אותה השבת", היא מספרת. "פשוט לא יכולתי לקום ולעמוד על הרגליים, והופתעתי להיווכח שאני אפילו לא מנסה להתנגד".
ברחת לשינה?
"משהו כזה. אמרתי לעצמי, 'קרה משהו מאוד-מאוד-מאוד קיצוני ברמה הגלובלית, וזה בסדר שתיקחי את הזמן להתאושש'. אז לקחתי. ולקח לי זמן להבין שכל אחד חווה את הטראומה בדרך אחרת. היו כאלה שכבר ביום השני למלחמה קמו והתחילו לרוץ והביאו למפונים בגדים וצעצועים, וגם היו כאלה שלא הצליחו לקום מהמיטה, כמוני".
התגובה האפתית הזאת גרמה לך לכעוס על עצמך?
"על מה יש לכעוס? זה לא היה מצב של נכון או לא נכון, בכלל לא הייתה שם אופציה של בחירה בין טוב לרע, הנסיבות היו איומות וכל אחד עשה כמיטב יכולתו כדי להרגיש שהוא עדיין בחיים. טובי השפים עזבו את המסעדות ונסעו לבשל לחיילים בשטחי כינוס, הסתכלתי מהצד על אנשים שגייסו כספים והקימו מרכז לשינוע אוכל לבסיסים. הצדעתי לאלה שעזבו הכל ויצאו לעבוד בחקלאות. חברות שלי אספו גרביים לחיילים. התגאיתי בעם שלנו. אבל משבוע לשבוע התחלתי לתהות למה אצלי זה יותר מורכב. איך זה יכול להיות שלכל אחד יש תפקיד וכל אחד עושה משהו ורק אני לא".
הקאסט של "קופה ראשית" נכנס לוואן ויצא לנדוד בין בתי מלון.
"כל הכבוד. אני בטוחה שהיו כאלה שהתלהבו מסלפי עם סלבס, אבל לי זה היה קשה. הרגשתי שאני לא מסוגלת להסתובב ולהגיד, 'היי, הנה אני, תעצרו את כל מה שאתם עושים ובואו להצטלם איתי. כדאי לכם, שיחקתי בבלייקספייס שנמכרה לנטפליקס ובזכותה קיבלתי המון מכתבים מהודו'. לא הרגשתי שהנוכחות שלי תשמח ילדים שעברו טראומה מטורפת. 'מי אני, מה אני'. כאלה".
למה את מתעקשת להקטין את עצמך?
"אני לא מקטינה", היא מתגוננת. "זה הראיון השלישי שלנו, וזה מעיד על כך שכנראה עשיתי איזו חתיכת דרך, אבל במבט לאחור אני לא מסמנת נקודות ציון שקשורות בעבודה, אלא שלבים שמעידים על איך גדלתי וצמחתי כאדם. עכשיו, בגיל 30, אני מרגישה הכי מדהים שהיה לי בחיים. אני מאוד מגובשת ומאוד עצמי".
"אמא מתה לנכדים"
עיון, שלפני חודשיים החליפה קידומת בהרמת כוסית אינטימית וצנועה, עלתה על הבמה לראשונה בגיל עשר, בלהקת ילדי הפסטיגל. בעשור שחלף מאז שחרורה מתיאטרון צה"ל היא אורחת קבועה בסלון הישראלי, מול המסך המשפחתי, בז'אנר דרמות מהחיים. "שכונה", "פוראבר", "קיבוצניקים", "מי שמע על חווה ונאווה", "בת השוטר" ועוד ועוד. עכשיו היא לאה, צרפתייה במיני, נכדתו של בעל קבוצת הכדורגל ב"שלומי 6", הזמינה לצפייה ב-HOT3 וב-NEXT TV.
לפני שנה וקצת היא עוד לא הרגישה מגובשת עם עצמה. "חיפשתי משהו שימלא לי את הראש ברמה שתאפשר לי להתנתק לחצי שעה מהחדשות. ככל שעבר הזמן הבנתי שהמשהו הזה לא יגיע מעולמות המשחק. הייתי חייבת משהו אחר, שלא מתעסק רק בי וממה שנקרא העבודה שלי. ככה זה נמשך ונמשך עד שבאחד הבקרים התעוררתי, תפסתי את עצמי ואמרתי: או-קיי, המצב איום ונורא, אז מה עושים, מה את עושה?"
מה עשית?
"נכנסתי למטבח והתחלתי לבשל. לא תרמתי למדינה וגם לא לצה"ל, אבל זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לעשות מאז 7 באוקטובר, והופתעתי מכמה שהבישול תרם למצבי הנפשי. חברה שלי, שמנהלת מסעדה, הפנתה אותי למיראז' של אייל שני ושם עשיתי סרוויס בפעם הראשונה בחיים ואמרתי לעצמי שזה לא כזה נורא כמו שחששתי".
אייל חנך אותך במטבח?
"הגזמת. פגשתי אותו רק פעם אחת, והוא לא שאל אותי למה באתי ולא ביקש הסברים. החלפנו שתי מילים. בתכלס זה מטבח של חבר'ה בני 20, אני הייתי שם המבוגר האחראי, והיה לי נחמד לבשל ערב-ערב לאנשים שחייבים לקחת פסק זמן מהמציאות ולנשום קצת אוויר. אחרי כמה חודשים רציתי ללמוד אפייה, להתמקצע בטכניקות, ופניתי לאביעד פלד, השף של 'קרוט', שאותו הכרתי מחיי הלילה של העיר. נשבעת לך שלא עבר לי בראש שהוא בן 36 ורווק. שאלתי אותו אם יש לו משרה פנויה לקונדיטורית. בהתחלה הוא לא התלהב, אולי חשב שאני עוד שחקנית שמחפשת את עצמה, אבל התעקשתי. במטבח התחלנו להתקרב ונוצר קשר אחר ולפני שבעה חודשים, אולי יותר, עברנו לגור ביחד".
זה חוקי? רומן בין שף למתלמדת?
"וואלה, לא חשבתי על זה. כשאביעד ואני התחלנו להתקרב באמת זה כבר לא היה נכון שאעבוד שם. פרשתי. במטבח של 'קרוט' היה לי מדהים, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שהעבודה מאוד קשה ושואבת ושהיא כבר פחות מתאימה לי".
ואיך הולך לכם באהבה?
"נהדר", היא מסמיקה. "אני לא רוצה לפתוח עין, אבל אני מרגישה שבמערכת היחסים הזאת יש את כל מה שאי פעם חיפשתי. וכשמשהו עוד לא קיים בה אנחנו עובדים עליו כזוג, ביחד. לאביעד יש שתי מסעדות והוא עובד מסביב לשעון, אבל הוא יודע לעשות סטופ ולחזור הביתה, ואני מבלה הרבה במסעדה. את הארוחות שלנו אנחנו מעדיפים לבשל בבית".
ואת בתפקיד הסו-שף?
"בבית אביעד מבשל, אבל לפעמים גם אני יכולה להכין איזה סיר ואז נורא לחשוש ממה הוא יגיד כשיבוא לטעום".
מה אמא שלך אומרת?
"אחרי הפגישה הראשונה שלהם היא שאלה אותי, 'כיף לך איתו? הוא מתייחס אלייך יפה?' וכשאמרתי לה כן אמא אמרה, 'יופי, אז תתחתנו'. היא כבר מתה לנכדים".
כדורגל ברגליים יחפות
קצת לפני שנפרדה מהסינר הוזעקה עיון ליום צילום השלמות לסדרה "שלומי 6" שצולמה לפני 7 באוקטובר, ובעקבות המלחמה נראתה לה כמו דרישת שלום רחוקה מעולם שנמחה. חן מכלוף, שיצר את הסדרה בהשראת סיפור חייו, פנה אליה לפני יותר משנתיים. "הרגשתי שהתפקיד הזה לגמרי שלי, הוא סיקרן אותי. הוספתי הרבה ממני לדמות של לאה, שנוחתת בקבוצת הכדורגל, בין שני הכוכבים החתיכים שמתאהבים בה. איזה משולש".
השאלה על הקשר בינה לבין כדורגל עלולה להישמע כמיותרת. בשער הראשון שלה ב"זמנים+" עיון ("בערבית זה עיניים") סיפרה שגירושי הוריה – ירון, איש עסקים ("סורי ממשפחה של בעלי עיניים כחולות") ודיאן ("מרוקאית שלמה") מעצבת פנים במקצועה – הכו בה כשהייתה בת 12 והיא הגיבה בהתאם, במרד. שנה לאחר מכן אביה הביא הביתה את מירי נבו ("מהרגע הראשון ידעתי שהם יתחתנו") ושלוש בנותיו – יסמין, ליאנה ועדן – לא חוו אותה כאמא חורגת.
"לקח לי זמן לקלוט שכמעט כל גבר ישראלי מסיים את הלילה עם אשתו של אבא שלי", היא מצחקקת. "מירי מדהימה, והם הביאו לי אח קטן, יהונתן (15), שהוא משהו מיוחד, אבל כדורגל הוא חלק גדול מהעולם של מירי, לא שלי. ברור שהייתי מתייעצת איתה אילו התפקיד של לאה היה דורש ממני להבין בכדורגל, אבל הדמות שלי לא שופטת אם היה או לא היה גול, היא רק שוברת לבבות".
אז מה הקשר בינך לבין כדורגל?
"אין קשר. בילדות קצת שיחקתי, וכשהרמנו כוסית לרגל תחילת הצילומים אירגנו לנו משחק כדורגל אמיתי. שיחקתי עם הבנים ברגליים יחפות כי לא באתי בנעליים מתאימות וחזרתי עם רגליים שחורות".
מאיפה הצרפתית שלך?
"למדתי. את מה שלמדתי בתיכון שכחתי מזמן בגלל חוסר שימוש, אבל ז'יל בן דוד, שמשחק את סבא שלי, דובר צרפתית ועזר לי מאוד. גם אמא שלי מדברת. בסוף זה לשבת כל היום עם הקלטות ולדייק את המבטא. אני מקווה שעשיתי את זה טוב".
לא חשבתם לעדכן את "שלומי 6" למציאות של אחרי 7 באוקטובר?
"אני לא חושבת שהכל צריך להתקשר לזה באופן ישיר. זה בסדר שיש עוד תחומים שהם לא אוריינטד לשבת השחורה, מפני שבכל מקרה הכל מהול בהכל. לא משנה איפה תהיי ומה תעשי, מצבה של מדינת ישראל ימשיך ללוות אותך נון-סטופ. חוויתי את זה בחגיגות השנה החדשה בקופנגן. אנשי כל העולם נהנו מהזיקוקים ועם כל זיקוק הלב שלי נפל לתחתונים כי שמעתי אזעקה. דווקא בגלל שכולנו בטראומה, חשוב להכין כמה נקודות מפלט לדברים אחרים".
אז בואי נדבר על הפיל-פילון שבחדר. לאה הצרפתייה משתזפת טופלס.
"ב'שלומי 6', כסדרה משפחתית לסוף היום, העירום הוא לא הארדקור, אלא עדין ונחמד. בטופלס יש משהו אירופי, הרי בחופים באיטליה ובצרפת זה מחזה שגרתי, והוא גם תורם לדמות של לאה כצעירה נועזת".
כמה התביישת?
"בכלל לא. זאת לא הפעם הראשונה שלי בלי חזייה, עשיתי את זה ב'בתולים' של מאור זגורי. אני יודעת שיש אנשים שזה לא מחליק להם בגרון, אבל זה חלק מהמקצוע, חלק מהתפקיד. בעבר שמרתי על עצמי בכוחות עצמי בלבד ובצילומי 'שלומי 6' נפגשתי לראשונה עם הפונקציה של מתאמת מיניות. היא בדקה שאני בסדר, שמצלמים רק את מה שסוכם מראש, לא מעבר, ושבסט יש אווירה מכבדת. זה חשוב. יש הרבה יתרונות באווירה הפרנדלית והמשוחררת ששוררת במיוחד בסטים ישראליים, אבל גם יש לה חסרונות. לכן שמחתי כשבפעם הראשונה הייתה בסט מישהי שתפקידה לכסות אותי אחרי כל טייק".
תקופות של יובש מקצועי, כמו במציאות של מלחמה, כבר לא מפחידות אותה. "פעם, כשהייתי יותר צעירה, הרגשתי שהחיים שלי תלויים במישהו אחר שילהק אותי, אבל היום אני מאוד לוקחת פיקוד על החיים שלי. אמנם אני לא כותבת סדרה כמו כולם, אבל אני לא מתבצרת ברובריקה של שחקנית ועושה המון דברים אחרים. אני אוהבת מאוד לעשות דברים עם הידיים, בין אם זה לקצוץ משהו במטבח או לעשות קרמיקה ולצייר. בחצי השנה האחרונה לא סגרתי שום דבר ואני לא פוחדת ממה יקרה אם. בואי נגיד שלא הפחד מאבטלה מניע אותי".
לחץ כלכלי?
"אין. התרגלתי מהר לפורמט של 'עכשיו פרויקט ולך תדע מתי יהיה הפרויקט הבא'. אני מחושבת. ברור שאבא תמיד מאחוריי, אבל מגיל 18 אני מחזיקה את עצמי ואין לי פחד קיומי, בטח שלא לאור הפרופורציות שקיבלנו אחרי 7 באוקטובר. לעולם כבר לא אייחס את המונח פחד קיומי למשהו שקשור במקצוע. עבודה וכסף הם כבר לא הדברים הכי חשובים".
והיא אופטימית. "לגמרי. מאז ומתמיד. גם כשחברה משתפת אותי באיזשהו קושי, יש לי משפט קבוע: 'יהיה בסדר, בסוף תמיד בסדר'. אני רוצה לחשוב שאפשר לצאת מהכל, אפילו מהמלחמה. בחודשיים הראשונים הייתי דבוקה למסך, עם הטלפון ואינסטגרם והטלגרם ביד, והתרסקתי. הלב שלי פשוט נשבר. כשהפסקתי לראות חדשות ברמה יומיומית האופטימיות שלי גברה. היום אבא שלי צוחק עליי שאני חיה בלה-לה-לנד, מרוב שאני לא מעודכנת".
אנא, גלי לי מה מקור האופטימיות שלך.
"אני ממש מאמינה במדינה הזאת, יש בה אופי ואיכויות שאין בשום מקום אחר על פני הכדור הזה. ישראל היא באמת יחידה מסוגה, אני אוהבת אותה ואת הפוטנציאל המדהים שלה, היא פשוט צריכה לשאוף לממש אותו וזה יכול לקרות רק מתוך אחדות מלאה. לאחדות יש כוח מטורף, היא היכולת להתחבר בכל פעם מחדש, זה כוח של אהבה".
איך את שומרת על החוסן שלך?
"אני לא חושבת שהשאיפה שלי בחיים היא להישאר חסונה. אני רוצה להישאר רגישה לדברים, אבל לא בעוצמה שתשתק אותי. אני לא רוצה להיות אטומה, אבל אני לא רוצה שכל דבר יטלטל את עולמי עד כדי כך שלא אצליח לקום מהמיטה".
smadarshirs@gmail.com
