לבעז שרעבי, שחתם שלשום בחצות שעתיים וחצי מלאות שיאים בשם "חיי" באקספו תל-אביב, יש כמה שירים ששמם מסתכם במילה אחת: "הלוואי", "לתת", "כשתבוא", "לנשום", "משאלה". כל אחד מהם, על אף שנכתב בזמנים אחרים, מתאים גם לימינו. זה היופי בשירים גדולים, ושרעבי הזכיר את רובם לאורך הופעתו החגיגית ומרובת המשתתפים.
לא פשוט להקיף קריירה ענפה שכזו בערב אחד, ארוך ועשיר ככל שיהיה. אך שרעבי עשה זאת, ובהצלחה, עם תזמורת גדולה (15 נגנים), עיבודים עשירים ואורחים שבאו להרים למארח (עמיר בניון שזרח לצידו ב"משאלה", דניאל וייס שקיבל את הבמה ב"פמלה" ואביב גפן שהפליא עם "נד ונד" האדיר). בין לבין שרעבי מקדים כל שיר עם סיפור עליו. יש לו הומור בשפע, והוא נרגש מאוד. גם הקהל.
השנים ניכרות עליו. הוא מתקשה בהליכה ומְלֻוֶּה לבמה בעוזרו, אבל כשהוא מתיישב ומתחיל לשיר, הקול הגדול עדיין צלול, רם ומרומם נפש, והוא שואב כוח מהאלפים שבאולם (רובם היו כאן כש"פמלה" עוד הוצג בפינה לשיפוטכם).
בישיבה, עם שיער כסוף וחולצה שחורה שעליה סיכת החטופים הצהובה, הוא מטייל לאורך הקטלוג שלו. ועל כל שיר גדול שהוא מגיש, אתה מגלה שיש לפחות אחד שנשאר בחוץ, כמו למשל "הלוואי", שמשום מה לא בוצע, והיה חסר.
אלה שבוצעו היו קרונות ברכבת ארוכה של שיאים. כמו "לשיר איתך", הדואט עם שושנה דמארי, שקולה מושמע מההקלטה, ושרעבי על הכיסא שבמרכז הבמה, ובמסכים רץ הקליפ המשותף, וגם "הֱיֵה חזק" שגרם לרבים לקום ולרקוד, לקראת סיום. אבל הפיק האמיתי הגיע די מהר, עם "כשתבוא". הוא נכתב לפני שנים כדי לקדם את שובו של מי שטרם חזר, רון ארד, ונותר רלוונטי עד כאב, בטח כשעל המסכים רצות התמונות המרגשות ומוקרנים הסרטונים המרטיטים של אלו שזכו לבוא בשבועות האחרונים. שרעבי הנרגש חזר לאורך הערב על התפילה שגם כל האחרים יחזרו. הנה עוד משאלה שלו שיש לעשות הכל כדי שתתגשם בהקדם. הלוואי
