דפנה, הבלשית שעומדת במרכז המותחן "כביש הסרגל" (טלי שרון, בהופעה היסטרית ומדויקת בו-זמנית), כל הזמן אוכלת: בולסת עוגה במשרד, אוכלת פלאפל עם טחינה מטפטפת, שונאת לבשל. מיה דרייפוס, מהמוחות המבריקים בתעשייה וחובבת מעשיות פמיניסטיות, החליטה בסרטה השני לעשות סרט ז'אנר, "כמו הבנים", רק להפוך את המגדרים: הבלשית המרושלת, הבודדה, היא אישה, ומושא תשוקתה, הגבר המסתורי שנכנס לחייה והוא ספק גיבור, ספק נבל, ספק פתיין, ספק קורבן – הוא מעין פאם-פטאל בגרסה גברית. מגלם אותו בכישרון שקט עידן עמדי. הסרט צולם לפני המלחמה, ותפקיד מתאים לו בול, אף שהדמות הרבה פחות הרואית מהדימוי הציבורי המוצדק שלו.
1 צפייה בגלריה
yk14244850
yk14244850
(שרון ועמדי ב"כביש הסרגל". רק הסוף מבאס | צילום: ורד אדיר)
זה לא ההיבט השנון היחיד ב"כביש הסרגל": דרייפוס מעתיקה מארצות-הברית לישראל את הז'אנר השחוק של "בלש שנזרק בנסיבות מבישות מהעיר הגדולה לעיירה שבה לא קורה כלום, ודווקא שם מתמודד עם תעלומה ענקית" – ומעניקה לעפולה איכויות קולנועיות נהדרות. הגיבורה היא אאוטסיידרית תל-אביבית, רווקה, אישה, אבל גם אישיות שלא דופקת חשבון. על הדרך יש בסרט דיון שלם בשאלה מהי "אישה מוזנחת" מול "אישה סקסית". הגיבורה חוקרת את היעלמותה של אלמנה מלאת סקס אפיל, לכאורה מושא תשוקות של הרבה גברים, ובהדרגה מראה שבין שתי הנשים, החוקרת והנחקרת, יש הרבה מהמשותף ושהחלוקה בין "אישה יפה" ל"לא יפה" היא מלאכותית.
התוצאה היא מותחן חכם, מבדר, שזורם בקצב יפה, והוא גם פחות צעקני ונחרץ ממה שמוצאים לרוב בקולנוע אמריקאי. ניכר שדרייפוס מושפעת בעיקר ממותחנים קוריאניים וצרפתיים שאוהבים להיות מסתוריים ואווירתיים יותר, עם דוק של חיוך אירוני. ורק באסה אחת יש בסרט: הסוף. "כביש הסרגל" מסתיים באנטי-קליימקס ובסצנות שמרגישות כמו קשירת קצוות חפוזה, עם פתרון תעלומה אגבי ולא משכנע. גם האימפקט הרגשי בסוף נותר עמום. כך או כך, "כביש הסרגל" נותר אחד הסרטים היחודיים בנוף הקולנועי שלנו, ולמרות בעיות פה ושם, מדובר במעדן.