הבל הבלים // ג'רום ק' ג'רום } תרגום: דליה טסלר } לוקוס } 184 עמ'
הקובץ שלפנינו יצא ב-1886, שלוש שנים לפני הקלאסיקה 'שלושה בסירה אחת', מעמודי התווך של ההומור האנגלי, המכונה גם — כבהתרסה מול זרזיפי הגשם הנצחיים — הומור יבש (במקור Deadpan, פנים חתומות). אך היובש הוא רק חלק מסט הכלים המסורתי, שכולל גם סרקזם, הפרזה ומליצה, התבטלות עצמית, הטחת עלבונות, ודריסה עליצה של טאבואים חברתיים.
כאותו מסע ידוע של שלושת החברים והכלב לאורך התמזה, גם הטקסטים שאוגדו כאן, מרים ומתוקים כתה אנגלי כהלכתו, התפרסמו לראשונה במגזין הלונדוני HOME CHIMES, עובדה שחבל שלא צוינה באחרית הדבר, שכן יותר מכל אנחנו מזהים כאן את גרסתו המורחבת והמעמיקה של 'הטור האישי': סוגה קלאסית שירדה קרנה, עת הוחלפה בצאצאיה המחרידים 'טור אישי מדי' ו'זהירות פוסט ארוך' מחד, והמסה הנפחפחה מאידך. כמה מכותבינו, ככל שמאפשר להם מצב החירום המתמשך — שעתו הלא-יפה של הסרקזם — עוד פועלים עמוק בתוך מסורת זו, שמתכונתה ידועה ותזמורה כמעט קבוע: אנקדוטה אישית ומשעשעת שמשליכה על תופעה רחבה, מגיעה — באזור השני-שליש — להרהור עמוק על החיים עצמם, ומסתיימת במשפט סיכה נוקב שמטרתו לפוצץ את הבלון שנופח על ידי הכותב עצמו.
ג'רום, פוץ מרנין, נע בין יהירות לענווה, בין הומור לכובד ראש, בין קשקושי זוטות לשאלות של נצח. לפרקים מאריך שלא לצורך; לפרקים משאיר אחריו בדל רעיון ומדלג הלאה: משובותיה ונשיפותיה של החתולה מזכירות לו קללות, ואז חולדות; החולדות את החלילן מהמלין, וממנו הוא גולש לניתוח פרוידיאני של האגדה כמהדהדת את הקול הקורא לנו לברוח מחיינו ושפיותנו. ג'רום במיטבו בשני הקצוות; בתיאורי סיטואציות פרטניים מהסוג שמביא לצחוק בקול — האם יש תחושה נעלה מזו — לצחוק מקול מספר? ומהצד השני, בפסקאות גותיות עד סטלנות: "כילדים אנו מרימים את ידינו אל האור... מתבוננים במתרחש מבעד לערפילים האופפים את רצועת הזמן המהווה את אי-חיינו-עלי-אדמות, ושומעים את נהמת הים האדיר שמעבר מזה", או "אנו צופים בצלליהם המרפרפים של המתים, והעצובים שבצללים הם צללינו שלנו במותינו". אזורי האמצע, בהם הוא מעלה "תובנות" סטנד-אפ מסוג "מה הקטע עם תינוקות?" או "וואלכ, מישהו מבין על מה בנות מדברות?" הם מעט חלשים יותר.
כפיצוי על הרעיונות שנתיישנו, מספק 'הבל הבלים' הצצה מענגת לעולם הוויקטוריאני: "היה זה נחמד אילו המציאו איזושהי דרך שתאפשר להבדיל בין לבוש התינוק ללבוש התינוקת", הוא תוהה ב'על תינוקות' — גרסת המאה ה-19 ל-You gotta see the baby של סיינפלד. בבתי העניים "צועקים ילדים מוכי זוהמה ונלחמים זה בזה, ונשים צרחניות, מרושלות ומזוהמות מעיקות עליהם, חולקות להם סטירות". והנה טיפול ראשוני בהצטננות, לפי ההיפוכונדר: "שפשפתי את כל גופי בוויסקי; הכנסתי את רגליי לגיגית מים חמים; הנחתי על חזי רטייה עם אבקת חרדל...; לגמתי קערית של דייסת שיבולת שועל רותחת ושתיתי ברנדי מהול במים, משחתי את אפי בחֵלב של נר ונכנסתי למיטה". בן ה-27, שכתב את המילים הללו, מתרפק על הנעורים משל היה בן 77, רווי בעיות עיכול וראומטיזם.
מרחובותינו הישימוניים, שבהם המלבוש הקרוי טופ, שאך הרגע ענה לשם חזייה, הוא פריט מקובל ואף מכובד, מעניין להבין את הנפש הוויקטוריאנית דרך הלכות הבגד: לעֵלם נדרשות שעה עד שעתיים להתגנדר "לקראת היציאה לקרב", הקרב על ליבן של העלמות, כמובן. "מחצית השעה הראשונה עוברת עליו בהתחבטות בין חליפתו הקלה עם כובע-תיתורה ומקל הליכה, לבין חליפתו המהודרת עם כובע צילינדר ומטרייתו החדשה". ברשימת האסונות הפוקדים את האדם נמנה "לצפות במישהו מתיישב על מגבעתך". ג'רום עצמו תוהה אם רגשותיהם ומחשבותיהם של בני האדם יכולים להיות דומים על אף ההבדל בתקופות ובגינונים: "האם אהבו הנערים והנערות לפני חמישים שנה כפי שהם אוהבים היום... האם אין הבדל בתודעתם של חובשי קובע פלדה לבין זו של עוטי כובע צילינדר?"
הפמיניזם אך החל להרים ראש: "הן מתחילות לעשות הכל במקומנו. הן רופאות והן עורכות דין והן שחקניות. הן מנהלות תיאטרון, הן מקדמות מעשי נוכלות ואחיזת עיניים, הן עורכות ראשיות של עיתונים". יחסו של ג'רום לנשים בוודאי היה מתקדם לזמנו, גם אם מופרך לקריאה בימינו: "הרגשנות לנשים — כמוה כתענוגות החושים לגברים. הן אינן נהנות כמונו מן ההומור היבש, ולא יהיה זה הוגן לשלול מהן את הנאתן מן העצבות המתוקה. ומי אומר שהנאתן נופלת מזו שלנו?"
ג'רום הוא החבר החופר שלכם. זה שבזמן אמת אתם מייחלים, לעיתים, שיחדל כבר משטף המחשבות והמלל, שנע בין הברקות לקלישאות (ואולי היו חדשניים יותר בצאתם), אך לאחר שתמה הפגישה, לעיתים גם שעות או ימים אחר כך, אתם נותרים עם הלך הרוח, עם המחשבה עצמה, מסתלסלת כמו עשן סיגריה במרפסת, ואתם מרשים לעצמכם לעצור ולהיזכר בדבר מדבריו או רק בנגינה שלהם, להגיד היי לחבר ג'רום, שמנפנף לכם מגדת המאה ה-19. •
