ארון הפרסים של ביונסה כבר מלא, אבל בעקבות טקס הגראמי שנערך אתמול לפנות בוקר בלוס-אנג'לס (וזמין לצפייה ב-yes וב-+sting), היא צריכה להזמין מדף נוסף ממעצב הרהיטים שלה. למי שמחזיקה בבית 32 פסלוני גראמי, יש עכשיו עוד שלושה, הודות לאלבומה Cowboy Carter שלקח דאבל – אלבום השנה ואלבום הקאנטרי של השנה. האלבום סידר לביונסה פרס נוסף בקטגוריית הקאנטרי, פרס הצמד, דרך השיר II Most Wanted שהיא ביצעה בדואט עם מיילי סיירוס. לו מארגני הטקס היו רוצים, הם בוודאי היו ממציאים עוד קטגוריות כדי לרצות את הגברת, שגם כך מחזיקה בתואר שיאנית פרסי הגראמי בהיסטוריה.
האם הפרסים וההייפ שתעשיית המוזיקה מפמפמת סביב ביונסה כבר שנים, מוצדקים? ממש לא. Cowboy Carter הוא אלבום ארוך ומושקע (78 דקות, 27 קטעים), אבל הוא בעיקר שיר הלל לביונסה. ובעיקר, יצאו אלבומים מוצלחים ממנו השנה, כמו Brat של צ'רלי XCX שהסתפק רק בזכייה באלבום הדאנס של השנה.
אפשר להבין מדוע בחרה תעשיית המוזיקה להעניק פרס למי שפתחה את אלבומה עם השיר Ameriican Requiem, שבו נפרסת דאגתה מהכיוון שאליו נושבת הרוח האמריקאית. הבעיה היא שפרס על אלבום צריך להצדיק את כולו, ו-Cowboy Carter הוא כותר שמאבד גובה ומתפזר במהירות.
על אף ששניים מהפרסים שגרפה ביונסה הגיעו מקטגוריית הקאנטרי, דרושה מידה רבה של גמישות כדי לשייך את Cowboy Carter לז'אנר הזה. על עטיפתו ביונסה מצולמת על סוס, ובפנים נקראו לדגל אגדות קאנטרי כווילי נלסון ודולי פרטון (יש שם גם קאבר חלש ל-Jolene של האחרונה), אבל האלבום המיוחצן הזה הורכב בעיקר מאלמנטים קישוטיים, שהאותנטיות שלהם מזכירה רשת אופנה שמוכרת חולצות של להקות רוק וחושבת שהיא חנות מוזיקה. בדיוק כפי שתעשיית המוזיקה נראית כשהיא סוגדת לזמרת בינונית שכולה מסע פרסום עצמי.
