מאז ומתמיד חיפשו בני אדם אמצעים וסגולות להבטיח את אהבת המין השני, לעורר את היצר, לגוון במשחקי האהבה ולהגביר את עוצמות החוויה. החיפושים אחר אמצעים שונים לגרום לתופעות האהבה להתרחש התמקדו בצמחים השונים שלחלקם יוחסו סגולות מפליגות. כ"סם אהבה" ייחשב כל אמצעי היכול לעורר את האהבה או להשפיע על יכולתו המינית של האדם.
בעולם מקובלים לפחות כאלף מיני צמחים כסמי אהבה הנה כמה שצומחים באזורינו.
צמח הצב: מחזיר אהבות קודמות
אצל הערבים מפורסם צמח אגדתי בעל סגולה נפלאה לעורר את האהבה. סיפור המעשה הוא על איש אחד אשר אשתו לא אהבה אותו והוא התהלך עצוב בשדה ואז ראה צב רודף אחרי הצבה, וזו ממאנת ובורחת (כפי שיש ביכולתה לברוח). קטף הצב מין עשב, זרקו על הצבה וזו פנתה מיד אל הצב. לקח האיש את העשב, חזר הביתה נגע בעשב בכנף שמלת אשתו שהייתה עסוקה בעבודתה, והיא פנתה אליו מיד. והערבים ממשיכים ומספרים: כשנודע הדבר בכפר פנו מיד רבים אל בעל העשב בבקשות לגלות להם את העשב בעל הסגולה הנפלאה ולפי האגדה מדובר ב"עִישְׁבֵּת אֶלְ-קוּרְקָעָה", כלומר עשב הצב, אבל אף אחד לא באמת יודע איזה צמח זה. יש כאלה שמשערים שזה העשב זעזועית, אשר קשקשיו דומים לקשקשי שלד הצב, אבל הם אומרים כי ניסו ולא הועיל.
לפי חוקר פולקלור א"י מתחילת המאה הקודמת, ג'יימס אדוארד הנאואר, עישבת אל-קורקעה או עשב הצב מעניק כוחות מופלאים של זכייה לא מודעת באהבת הכל. אפילו אם ידרוך, באופן בלתי מודע, על הצמח, גם אם לא קטף אותו, הוא יוכל לזכות באהבה ובהערכה של כל הנשים שהוא פוגש. לפני כמה שנים היה פלאח שגר בכפר בהרי יהודה שידע הכל על אודותיו: היכן הוא גדל, באיזו עונה אפשר למוצאו, כיצד הוא נראה וכו'. הוצע לו סכום כסף רב על ידי עשיר מבית-לחם תמורת סודותיו. הוא העדיף לסרב להצעה מאשר לבגוד בכבוד המקום בכך שיאפשר לנוצרי להשיג כוחות שכאלו. הוא כבר מת וידע זה נעלם איתו.
אבל הסיפורים על צמח הצב לא ייחודיים להרי יהודה. בחמאם אל-מליח, למרגלות המזרחיים של השומרון, מאמינים ש"לעישבת אל-קורקעה" סגולות להחזרת האהבה. במקרה של אהבה נכזבת מגניב הבחור גבעול של הצמח לקפלי הבגד של הבחורה כסגולה להשבת ליבה. הנושא עימו עשב זה מצליח בכל משימותיו, במיוחד ביחסי אנוש. זהות הצמח נשמרת בסוד ורק בטובאס מספר קטן של חכמי דת יודעים לזהות אותו מחשש שישתמשו בו שלא כהוגן. במזרח הגלבוע מזוהה בבירור שם העם הערבי "עישבת אל-קורקעה" עם זעזועית גדולה וההסבר ששמענו "הצמח דומה לשריונו של הצב" – הכוונה לשיבוליות הפחוסות והדחוסות המזכירות משהו משריונו של הצב. הצמח טוב לעורר את האהבה ולצורך זה יש לשים את הצמח היבש מתחת למזרן. כשם שהצב מתעקש להקיש על שריונה של הצבה עד שתענה לו, כך ישפיע הצמח על האישה עד שתיאות לחיזורים.
הזעזועית הגדולה נפוצה למדי בחבל הים-תיכוני בשטחים פתוחים ובחורשות נטועות.
קשר הרותם: במקום חיזור
הרותם נקשר אצל הבדואים לסוד החיים והאהבה. אנשי שבט הדַרַאעְ'מֶה השוכנים בטובאס שבשומרון, יורדים מדי קיץ לעמק הירדן לאזור חמאם אל-מליח עם הצאן. בדרך הם עוקדים כמה ענפים של רותם בקשר סבתא ולצורך זה בוחרים בענפים ירוקים וגמישים. בהזדמנם לאותו שביל לאחר כמה שבועות הם פורמים את הקשר, אם הענף עדיין ירוק ורענן, למרות כיפוף הענפים, סימן הוא כי יזכה לאהבת הנערה שבה חפץ. אם יבש הענף, זו אהבה נכזבת. מכאן בא הפתגם "הרותם הירוק ולא הרותם היבש" – ומשמעו הנערה האוהבת ולא האהבה שפרחה ואיננה.
באזור המשולש, שם לא צומח הרותם, משתמשים בשרביטן מצוי, לאותה מטרה ובאופן דומה: כאשר רועה חושק באחת הנערות הוא רומז לה על כוונותיו באמצעות השרביטן. הוא קושר כמה ענפי שרביטן בשביל שבו היא אמורה לעבור. כאשר הוא חוזר לאותו מקום, לאחר כשבוע, אם הוא רואה שהצרור יבש – הרי זה סימן בדוק שאין שום סיכוי לתשומת ליבה. אם הקשר הותר במקצת (על ידי הבחורה), אך לא נפרם לגמרי – זה סימן שהבחורה מעוניינת.
הרותם נפוץ בעיקר בחוף הים התיכון, בצד המזרחי של השומרון והרי יהודה ובמדבר, במיוחד בוואדיות.
סגולות הסחלב: להגביר את האון
לרוב הסחלביים באגן הים התיכון (במיוחד הסוגים סחלב ודבורנית) יש פקעות שורש מעוגלות הדומות לאשכים. ביוונית "אוֹרְכִיס"(όρχις) פירושו אשך, ומכאן שמה של משפחת הסחלביים (Orchidaceae). אברהם שטאל כותב בספרו "מוצא המילים", שהשם "סחלב" מקורו בשם הערבי "חֻ'סַת אַל-תַ'עְלַבּ", שפירושו "אשכי השועל", וסביר להניח שהשם העברי "סחלב" הוא קיצור או עידון של השם הערבי המלא.
בתסליה שביוון נהגו הנשים להשרות את הפקעות בחלב עיזים ולהשקות את הבעל, במיוחד אם הוא פוזל לאחרות, ואז מובטח להן שהשיקוי ישיב את הבעל בחזרה לאשתו החוקית וגם יגביר את האון.
מיני הסחלב (בארץ 11 מינים), האופייניים בעיקר לבתי גידול פתוחים ומוארים וחורשות דלילות, כולם מוגנים ומצויים במרכז וצפון הארץ.
כלך וגרגיר: להגברת החשק
אצל הדרוזים בגולן מפורסם השימוש בשורש הזָלוּע (הכֶּלֶךְ החֶרְמוֹנִי) להגברת החשק. משרה מהשורש אמור לעורר פלאים את הגבר ומחירה של פיסת שורש אמיתית מרקיע שחקים. אפשר להשיג תכשירים מהשורש בבתי מרקחת והיה אפילו מי שניסה לגדל את הצמח באופן מסחרי בגולן, מאחר שהוא גדל רק בחרמון הגבוה וקשה להשיגו או שיש לייבאו מלבנון.
לפי העדויות השורש משמש לחיזוק כוח הגברא. שורש בודד לגבר ושורש כפול לאישה.
גם גרגיר הנחלים ומלוח'יה מצרית מפורסמים אף הם כמגבירי חשק. על כוחותיו של הגרגיר מעיד הפתגם הבא: "לו הנשים ידעו את ערכו של הגרגיר היו שותלות אותו מתחת למיטה". השימוש בגרגיר הנחלים למטרה זו הוא עתיק יומין, וכבר ביוון וברומא העתיקה יש עדויות על השימוש בצמח כסם מעורר תאווה. לכן אין זה מפליא שבתלמוד הוזכרו חמישה דברים שמביאים לידי טומאה: "השום והשחליים וחלגלוגות (המזוהה עם רגלת הגינה) והביצים והגרגיר" (ירושלמי, שבת, פרק שביעי, הלכה ב').
חוץ מהגרגיר גדלים בארץ עוד כמה צמחים הידועים כמגבירי חשק: זלזלת הקנוקנות, צלף קוצני, קוטב מכניף (הנמכר באינטרנט לצורך זה), חבצלת החוף, פיגם מצוי, הָגָה מְצוּיָה, אלת המסטיק ושבר לבן.
הכלך החרמוני מצוי בחרמון הסורי. גרגיר הנחלים נפוץ בשולי מעיינות ומקווי מים. המלוח'יה הנאכלת נדירה בשטחי בר ומצויה פה ושם בגינות.
הדודא - צמח האהבה
דודא הוא המפורסם שבשיקויי האהבה ברחבי הים התיכון ובאירופה, ואין עוד צמח שזכה גם בספרות להכרה בשימושיו כסם אהבה. אבל האם הדודא פועל על נשים, על גברים או על שני המינים, באיזה חלק של הצמח השתמשו, מה אופן השימוש, האם המדובר ברפואה אמיתית והאם מדובר בחומרים הנאכלים או די בארומה כדי להשיג את הפעולה הדרושה?
חוקר הפולקלור רפאל פטאי, שכתב על אודות סגולות כנגד עקרוּת שהיו נהוגות בעיר העתיקה בירושלים בתחילת המאה הקודמת, משער ש"רחל אכלה את הדודאים או שקשרה אותם לגופה" ולפי עדותו כך היה נהוג בקרב יהודיות ספרדיות עקרוֹת בירושלים. שיטה שלישית הייתה מקובלת אצל הנשים השומרוניות במאה ה-17. הן נהגו להניח את הדודאים בין יצועי המיטה. הרב משה כהן שאולי מאשדוד, המרבה לכתוב על צמחי רפואה, מסכם: "עוד תכונה מופלאה מוצאים אנו בדודאים, והוא כוחם להביא פריון והיריון לנשים עקרות". לפי נגה הראובני, העוסק בשאלה אם המדובר בפירות או בשורשים של הדודא, אין תשובה חד-משמעית: "רבות בין העקרות בני עדותינו המזרחיות, המחפשות אחר פֵּרות הדודאים לאוכלם, בתקופת הבשלתם, באמונה כי תיפקדנה, אבל היהודים בתימן, כפי ששמעתי מפי חכמיהם, משתמשים דווקא בעיקרו (השורש העבה) של הצמח המתקיים באדמה... מניחים אותו במיטה... הם מאמינים שרק בכוחו של חלק זה של הצמח אפשר להיעזר, ובטוחים שגם ראובן לא הביא אלא אותו".
יש כאלו המדגישים דווקא את השפעתה העזה של ארומת פרי הדודאים. לפי ספר צוואות השבטים (צוואת יששכר): "כי ראובן אחי הביא דודאים מן השדה, ותפגשהו רחל ותיקחם... ואלה תפוחים אשר ריחם מתוק". ר' עובדיה סְפוֹרְנוֹ (מפרש המקרא, פילוסוף ורופא שחי באיטליה בשנים 1475-1550) מעיר בפירושו על מעשה הדודאים: "היו אוכלים אותו בערבי שבתות, וכך היה מין הדודאים, אז טוב ממנו עם הוסיפם אהבת הזיווג, כשאמרו שם אתן את דודי לך". ולשם הבהרה הוא מוסיף ומבאר: "לכן ישכב איתך הלילה – שתקדם פעולת הדודאים וסגולתם לפעול בי".
אלכסנדר פליישר וז'ניה פליישר בדקו את הרכב חומרי הבשומת ותכולתם של פירות הדודאים, וזיהו לפחות 52 תרכובות ניחוח. על סמך הבדיקה הכימית וההתייחסות לאזכור פעולת הריח במקורות, הם מגיעים למסקנה החד-משמעית שבשומת פרי הדודאים גורמת להתרגשות מינית – וכי "זו העדות הראשונה והידועה עד כה להשפעה ישירה של ריח על מיניות האדם".
ברור, לפי קטעים נבחרים אלו, שבין אלו שעסקו בנושא קיימת רק הסכמה אחת והיא שהדודאים שימשו בעבר לעורר את האהבה. גם לפי המחקר המודרני אין ספק בכך שהזרעים והשורש המכילים חומרים נרקוטיים רבי-עוצמה (אטרופין, היוסציאמין, היוסצין וסקופולאמין), הידועים היטב כגורמי הזיות, מדכאי מערכת העצבים האוטונומית, כסמי הרדמה וכמשככי כאבים. בזמנו בדקו בבית החולים הדסה בירושלים את תכולת הפרי, ונמצאו בו כמויות מזעריות של הורמוני מין.
לכאורה, די בריח העז המשכר של הפירות ש"יעשה חשק" ובמינון קל של חומרי הזיה (למשל כמה זרעים שנאכלו עם הפרי) כדי להסיר עכבות ולזרז תהליכי חיזור. שורשי הדודא מזכירים בצורתם דמות אדם ודי בכך שהם נחשבו כצמחי השטן וכחלק בלתי נפרד מציודה של כל מכשפה הגונה, שלא להוסיף את פעולתם העזה על התנהגות טועמי השיקוי שהוכן מהם. לכן זהו מקרה שקשה להפריד בו בין יעילות הפעילות הפרמקולוגית שהיא, בין היתר, תלוית מינון לבין עוצמת האמונה, הכישוף והפלא. עד היום מספרים בכפרים ברחבי הארץ שאכילת הפרי מעודדת את היצר ומרפאת עקרות. האנשים מודעים לתופעות הלוואי האפשריות, וכיום שימוש זה נדיר ביותר.
הדודא מצוי בשטחים מוארים באזור הים-תיכוני בשדות עשבוניים ובחברת שיחים נמוכים.
