חי את החלום. מורשת רונאלדו, היום בן 40, בשישה אקטים.
"חלומות זה לא הדברים שאתה רואה כשאתה ישן. חלומות גורמים לך לא לישון. אנחנו לא רוצים לדבר על החלומות שלנו, אנחנו רוצים להראות אותם"
כמה גדול יכול להיות החלום שלך כשאתה נולד בפונשאל, בירת האי הפורטוגלי מדיירה, האח הכי קטן אחרי אח ושתי אחיות, לאבא שהוא גנן עירוני, לאמא שעובדת כמבשלת ומנקה ולא ממש רוצה ללדת אותך, כי יש כבר הרבה ילדים ופחות מדי הכנסה ובית רק עם חדר אחד לחלוק בו, ואבא ששותה יותר מדי, והיא משתכנעת לבסוף בגלל הדת הקתולית ובגלל הרופא שמסרב להיות שותף בהפלה, והם קוראים לך רונאלדו, על שם רונלד רייגן, הפוליטיקאי האהוב על אביו. כמה גדול יכול להיות החלום בתנאי הפתיחה הללו? עד קצה הרחוב, העיר, האי?
"כישרון בלי עבודה קשה זה כלום.
ככל שתעבוד יותר קשה, ככה יהיה לך יותר מזל"
מהרגע הראשון שהוא דורך על הדשא רונאלדו בטוח בדבר אחד: הוא אולי לא יהיה השחקן עם הכי הרבה כישרון על המגרש, אבל אף אחד לא יעבוד יותר קשה ממנו. זאת אומרת: אף שחקן על הפלנטה, בעבר ובהווה, לא ימצה את הפוטנציאל שלו כמו רונאלדו. זוהי החלטה פסיכולוגית-פיזית שלוקחת את רונאלדו לקצה של הקצה.
הוא רעב להצטיינות, ניצחונות והצלחות, הוא ממאן להיכנע, הוא דוחף את עצמו אחרי שכל השרירים שלו מתחננים אליו להפסיק, ממציא אתגרים, מחבק סיכונים, לא מפחד להיות ניסיוני, נותן את הכל בכל שנייה על המגרש, ויש לו אמונה. אם יש דבר אחד שהיה אצל רונאלדו מאז שהיה נער ונשאר אצלו עד היום בסעודיה זו האמונה, באל ובעצמו, לא בטוח שזה הסדר הנכון.
הוא עוזב את בית הספר בגיל צעיר ומתמכר לכדורגל, מפיק הנאה מאימוני כושר וכוח אינטנסיביים, ואחר כך הולך להרפיה: אימוני כדורגל. הוא מוותר מגיל צעיר על חוויות הנעורים, הוא אוכל מסודר, בריא, בלי סוכר. הוא רואה וידיאו כדי לנתח את המשחק וכדי ללמוד ולהשתפר. פילוסופיית השינה שלו הפכה כבר לאגדה. במקום לישון שמונה שעות מסודרות כמו כדורגלן נורמלי, רונאלדו ישן במתפרצות, שעה וחצי כל פעם, כמה פעמים ביום. זו הדרך הטובה ביותר לאפשר לגוף שלו להתאושש מהמטלות שרונאלדו מטיל עליו.
"מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני שואף להיות הכי טוב. אם אתה לא תחשוב שאתה הכי טוב, לעולם לא תצליח להיות הכי טוב שאתה יכול"
הכישרון של רונאלדו והמוטיבציה העצומה שלו הפכו אותו לשחקן עצום. הוא היה יכול להיות הכדורגלן הכי טוב בפלנטה בדור שלו, ויש לו את כל התארים והשערים כדי להציג את הקייס שלו ככזה, אילולא איתרע מזלו להיוולד באותו דור כמו לאו מסי ולשחק מולו בקרבות בין ברצלונה לריאל מדריד.
התכונות של רונאלדו, העובדה שהוא אגו-מניאק פינת נרקיסיסט, הפכו אותו לאחד מעשרת שחקני הכדורגל הטובים ביותר בהיסטוריה, למיליארדר השלישי בהיסטוריה של הספורט, לפנים המפרסמות של חברות מהצמרת השיווקית, לספורטאי עם מספר העוקבים הגדול ביותר ברשתות החברתיות.
אבל היה גם הצד השני של התכונות הללו: התנועות המבטלות כלפי חברים לקבוצה שהחמיצו, הרוגז כלפי מי שנכשל בפעולה או לא מסר לו, חוסר ההכרה בתרומות של טוני קרוס ולוקה מודריץ', חגיגות השערים המוחצנות, הטרגדיה שהייתה אליפות אירופה האחרונה, העובדה שגארת' בייל וקארים בנזמה מעולם לא פרחו לצידו (בטח בהשוואה לניימאר ולואיס סוארס לצד מסי). לתהילה יש דרך אכזרית לחבוט במי שרודף אחריה בלי להסתכל לצדדים. רונאלדו הוא שחקן עצום, אבל הוא תמיד ניגן רסיטלים בקונצרט של תזמורת.
לרונאלדו יש גם שני כתמים מוסריים מחוץ לעולם הכדורגל: הוא הואשם בהתחמקות מתשלום מסים, נקנס במיליוני יורו וקיבל עונש מאסר על תנאי, והוא הגיע להסכמה מחוץ לבית המשפט לתשלום של מאות אלפי דולרים לבחורה שטענה כי אנס אותה בלאס-וגאס. יש לציין: רונאלדו מעולם לא הודה במעשה, והתביעה האזרחית של האישה נדחתה על ידי בית המשפט.
"האהבה שלכם עושה אותי חזק, השנאה שלכם עושה אותי בלתי עציר"
רונאלדו שיחק בשלוש הקבוצות הכי גדולות של שלוש הליגות הכי גדולות באירופה: מנצ'סטר יונייטד באנגליה, ריאל מדריד בספרד ויובנטוס באיטליה. ההצלחות האישיות והקבוצתיות שלו (בעיקר בשני המועדונים הראשונים) הפכו אותו לאחד הבנים היותר נערצים של פלנטת הכדורגל, אבל ללבוש את המדים של הקבוצות הללו בפלטפורמות שבהן הוא שיחק ובתוספת לאופי שלו הפכו אותו גם לאחד הספורטאים היותר שנואים בעולם.
הלחץ שנשא רונאלדו על כתפיו מגיל צעיר (הוא עזב את הבית לליסבון כבר בגיל 11), לימד אותו שני שיעורים בחיבור והפרדה: הוא הבין שהוא חייב להפריד בין הפרסונה שלו כספורטאי לבין הפרסונה שלו בחיים הפרטיים (לא תמצאו כמעט שום ייחוסים פוליטיים, חברתיים או כלכליים של רונאלדו. זה לא טוב לביזנס), והוא הבין שהוא חייב לטפח את הצד המנטלי שלו באותה מידת השקעה שבה הוא מטפח את הכישרון והטכניקה שלו. יותר מכל כישרון ספורטיבי שלו, רונאלדו הוא חיה מנטלית.
הוא לא מוותר, לא מתייאש. הוא יכול לבעוט מ-40 מטר ולהחטיא את השער ב-50 מטר, ובהתקפה הבאה הוא יקבל את הכדור באמצע המגרש ולא יהסס לבעוט. הוא חסר זיכרון לטווח קצר. שונאים אותו? מרכלים עליו? הוא ייקח את זה למגרש האימונים, לחדר הכושר, לחדר הווידיאו, וימיר את האנרגיה של השנאה למוטיבציה להוכיח.
צריך לזכור: רונאלדו, מגיל צעיר מאוד, ויתר על האפשרות להיות אדם פרטי. הוא יוצא לבלות כשהוא מחופש ומתלונן שמעולם לא הלך לגן משחקים עם הבן שלו. המגרש, תשעים הדקות, הם המקום והזמן היחידים שבהם רונאלדו יכול להיות רונאלדו. אני לא מושלם, אבל אני תמיד עצמי, הוא העיד פעם על עצמו. זה גם מסביר את מספר הפעמים שרונאלדו מירר בבכי מול המצלמות.
חוץ ממרסלו, לא היו לרונאלדו מעולם חברים אמיתיים על המגרש (כך הודה אפילו בעצמו), אבל יש לו מיליארד חברים וירטואליים. יש לו בתים וכסף ותהילה, ושום רגע פרטי. רונאלדו, כמו מייקל ג'ורדן בשיא תהילתו בסוף שנות התשעים, תמיד תהה בקול אם אנשים היו באמת מוכנים להתחלף איתו, עם ההקרבות שהוא נאלץ להקריב כדי להגיע לסטטוס המקצועי והכלכלי שהוא הגיע אליו.
"אני לא משוגע, אני אמביציוזי. לנצח זה הדבר הכי חשוב עבורי"
גרף ההשתפרות של רונאלדו המשיך לנסוק גם אחרי שהיה שחקן פנטסטי. הוא המשיך להשקיע בכושר הגופני שלו, בבניית השרירים, בשכלול הטכניקה, השנים הביאו לו בגרות ספורטיבית, ניסיון, כלים חדשים. הוא עשה מעבר מופלא ומוצלח מקיצוני על הקווים לסקורר במדריד. "אני התאמנתי כי הייתי חייב", אמר פעם רונאלדו הברזילאי על רונאלדו הפורטוגזי, "הוא מתאמן כי הוא אוהב את זה". הרעב המטורף שלו לתחרותיות וניצחונות, והצורה שבה הוא מביע את זה על המגרש, צבעו אותו, הרבה פעמים בצורה לא הוגנת, כשחצן.
בעיטות העונשין של רונאלדו הם עוד שיעור בסכיזופרניה שהייתה כלואה בו בין איש השיווק, בין האקסהיביציוניזם והרצון שכל העולם יתרכז בו לבין השלמות שלו כספורטאי. עד לרונאלדו, בועטי הבעיטות החופשיות היו מחכים שהחומה תסתדר, שהשופט ישרוק, בוחנים את החומה, את מיקום השוער, לוקחים תנופה ובועטים.
רונאלדו הפך את הבעיטה החופשית לטקס שלם של נשימות, מבטים, לחישות, מתיחת התלבושת, עמידה. אבל יש בטקס הזה גם אלמנט של ריטואל דתי, של נזיר בשיא הבודהיזם שלו. חלק מהרתיעה מרונאלדו, מצד החברים לקבוצה ובעיקר מהצופים, היה כרוך בעובדה שתמיד היה מדובר בצפייה באמן. וכמה פעמים במהלך כל משחק המאסטרו רונאלדו נתן לניצבים האחרים על המגרש להבין מה הוא מרגיש וחושב כלפי העובדה שהם ממש מפריעים לו בעבודה.
האגו של רונאלדו היה חרב פיפיות: הוא הזניק אותו מילדות ענייה וחסרת סיכויים לאחד הכדורגלנים הגדולים בהיסטוריה ולאחד האנשים המוכרים בעולם, אבל האגו והאמביציה התמידית הפכו אותו גם לאחת הדמויות השנואות בעולם הספורט, בלי קשר להישגים האישיים והקבוצתיים (והלאומיים) העצומים שלו. הוא היה חייב ללחוץ כל הזמן על דוושת האגו, בלעדיה הוא לא היה הוא. רונאלדו תמיד היה מחובר לחלומות שלו, תמיד דיבר עליהם, על איך שדחפו אותו, איך נתנו לו אנרגיה, מוטיבציה, אובססיה, אתגרים חדשים לבחון את האישיות שלו.
כשהגיע אל הנחלה, בשיא הקריירה שלו במדריד הוא שוב דיבר על חלומות. "אני חי חלום שאני לא רוצה להתעורר ממנו", הוא אמר ונתן פרספקטיבה אחרת, פילוסופית ובוגרת יותר על המיקום של חלומות והגשמות בעולם הפרטי של כריסטיאנו רונאלדו.
"בלי כדורגל החיים שלי לא שווים כלום"
עם השתתפות בשישה טורנירי אליפות אירופה לנבחרות – כולל הנפה גדולה עם פורטוגל ב-2016 – חמש זכיות ב"כדור הזהב", וגם אליפויות וגביעים מקומיים ובינלאומיים, רונאלדו היה יכול בקלות לוותר על השלבים האחרונים בקריירה, מהדעיכה בטורינו ועד להשפלה במנצ'סטר. אבל רונאלדו, איש שתמיד התעקש לא להראות שום פחד שיתפרש כחולשה, תמיד ענה שהפחד היחיד שלו הוא "למות צעיר".
למות צעיר הוא מושג יחסי והפכפך עבור ספורטאים. הם מזדקנים ומתים פעמיים. אפשר לפרשן את הזגזוג האחרון של רונאלדו, הקריירה בסעודיה, דרך הרבה זוויות: כסף, שגרירות למדיום גיאוגרפי חדש לכדורגל הגלובלי, וגם את השלילי שחייב לבוא במזוודה, רונאלדו הוא שגריר של משטר אוטוקרטי שלא מאמין בזכויות אדם, נשים, להט"בים, חופש דיבור וחופש עיתונות.
3 צפייה בגלריה
רונאלדו בליגה הסעודית. כובש בלי הכרה, דוחה את הקץ ועושה הון | צילום: Abdullah Ahmed, גטי אימג'ז
אבל השלב הזה בקריירה של רונאלדו הוא רק דחיית הקץ. מה הוא אמור לעשות עכשיו? לאיפה מתעלים את האנרגיות, השעות, הריטואלים, לישון 90 דקות כמה פעמים ביום? מה עושים עם כל זה? ויש אתגרים, תמיד יש אתגרים. הגעתי ל-900 גולים, אז למה לא אלף. אולי 1,100 ואשאיר אבק לכל מי שיבוא אחריי? אולי נישאר לעוד הזדמנות בגביע העולמי 2026 באמריקה. אומרים שגם לאו יהיה שם, וללאו כבר יש אחד בארון.
כריסטיאנו רונאלדו כבר בן 40, יותר ממחצית חייו בעין הציבורית. הוא כל החן וההדר שקיים בספורט, וגם הסיבה שאנחנו בזים לו, המלכותיות והזיעה, האינסטינקט ואלפי שעות תרגול, הפוזה והאמת. הוא תמיד הציע למי שצפה בו, אהב או תעב אותו, את כל קשת הרגשות כלפי דמות ציבורית. זו הבחירה שלנו איך ומאיזו זווית להסתכל עליו.
3 צפייה בגלריה
רגע לפני יום ההולדת ה־ 40 , רונאלדו מרים לעצמו בפרץ אופייני של צניעות | צילום: Manu Fernandez, AP
