כ-20 שנה לאחר "לנשום בספירה לאחור", אלבום הבכורה הנהדר שלה, רונה קינן יכולה לא רק לנשום בספירה איטית לאחור, אלא גם להביט בסיפוק על הדרך היפה שעשתה מאז, ומה יותר טוב מלערוך סיכום ביניים כזה עם אלבום חדש בהופעה, שהוא למעשה אוסף שנושא את השם המתבקש "עשרים שנות יצירה"?
האלבום, שמתעד את סיבוב ההופעות שערכה קינן בשנה שעברה, נפתח עם "נוע", מתוך אלבום הסולו האחרון שלה, "עיר בלי געגוע"; נמשך ל"מות התפוז" היפהפה, המוגש בעיבוד רך; וממנו ל"עשר שניות", השיר שפתח את אלבום הבכורה. עכשיו הגיטרות החשמליות נכנסות, והקצב עולה. ב"הפעם האחרונה", שמגיע מיד אחרי, קינן שוב שלווה.
הרבע הראשון של "עשרים שנות יצירה" מייצר תנודות מעט חדות, אבל פורס בצורה נאה את תעודת הזהות המוזיקלית של קינן. בהמשך זה משתפר עוד יותר עם "אתה מתעורר" מתוך "שירים ליואל" ועם "עיניים זרות" הנוגה. שם, כשקינן שרה את המילים "סוף לסיפור", העיבוד זורק לשנייה לשיר בעל אותו שם של יהודית רביץ. הרפרור הזה הזכיר לי את הביקורת שכתבתי על אלבום הבכורה של קינן, שבו מצאתי לא מעט קווי דמיון בינה לבין הגברת הראשונה של הרוק הישראלי.
רביץ לא התארחה בסיבוב הזה של קינן, אבל רבים ורבות אחרות כן, ובחצי השני של האלבום מופיעים כמה מהם. זה מתחיל עם ליהי טולדנו ב"המעיין הזוהר", כשבהמשך מגיעים בין היתר Waltz עם הפסנתר הווירטואוזי של שלומי שבן, "קסיוס" הדרמטי עם ערן צור, "מבול" עם ברי סחרוף (שלא מסוגל לספק הופעת אורח רעה) ומשם "הריקוד המוזר של הלב" הוולסי עם גידי גוב. חבל רק שבין שלל האושפיזין שקינן אירחה על הבמה בסיבוב הזה, נפקד מהאלבום דווקא יזהר אשדות, שהפיק לה ארבעה מאלבומיה
