שנות ה-90 היו אטרקטיביות במיוחד עבור הישראלים חובבי הכדורגל האנגלי. אוהדיו של רוני רוזנטל הצטיידו בכרטיסים למשחקיו בטוטנהאם או ווטפורד של אלטון ג'ון, מעריציו של איל ברקוביץ' נסעו בעקבותיו לסאות'המפטון, מנצ'סטר וגם לונדון (שם שיחק בווסטהאם), ויוסי בניון, שהמשיך לתוך המילניום הנוכחי, הקים מאחז מרשים שהתחיל בספרד והמשיך בליברפול ובקבוצות הגדולות של בירת אנגליה.
כעת, מנור סולומון הוא הנציג היחיד שלנו באנגליה, ולמרות שמדובר בליגה השנייה הוא נותן בעיניי פייט יפה לברקו ורוני. "הבעיה" שלו אינה המיקום של לידס, שמובילה את הטבלה ומתקרבת לחזרה לפרמייר-ליג, אלא שאופיו הצנוע מוביל לפחות טירוף מאשר זה שסבב את הכוכבים הישראלים הקודמים בממלכה. מנור הוא ממש אנטי-כוכב. לא שיש בעיה עם האגו של השמות האחרים שהזכרנו, שנוצר מתוך תשוקת התחרות, אבל עובדתית, הילד מכפר-סבא הרבה יותר שקט ומייצר פחות באזז. ועדיין, ניתן לומר כמעט בוודאות שמדובר בלגיונר האיכותי ביותר שלנו מאז בניון.
אלמלא הפציעות שעצרו אותו, סביר להניח שהיה נמצא כיום בפסגת הכדורגל האנגלי בתור שחקן משמעותי, אבל גם כך, ועדיין לא בכושר אופטימלי, הוא מפגין בתקופה האחרונה יכולת מרשימה – ובמיוחד עקביות. לא רק אוהדי לידס יודעים שסולומון הוא מניה בטוחה כמעט מדי מחזור. בגיל 25, עוד לא מאוחר עבורו לחזור מהדלת הקדמית לפרמייר-ליג, ולאור העונה החלשה של טוטנהאם, היו פרשנים באנגליה שתהו אם לא היה ראוי שהקבוצה תחזיר אותו מההשאלה כבר בחלון ההעברות שנסגר השבוע.
הנבחרת שלנו עדיין לא מנצחת מספיק (מתי זה יקרה?) ולא מגיעה לטורנירים גדולים, אבל סולומון מראה שיש על מי לסמוך שירים את התרומה הגדולה. הלוואי.
אז אולי אפשר להגדיר אותו כאנטי-כוכב בהתנהגות – אבל למעשה, מנור סולומון הוא כוכב ענק.
