משפחת הנדלר-דמרי, תל-אביב. המשתתפים: אמא אביטל, נגנית טובה בתזמורת הסימפונית ראשון-לציון, אבא עמית, עובד אל על, והילדים: שי-לה, 19, חיילת, ארייה, 16 וחצי, תלמידת כיתה י"א, כרמל, 14, תלמידת כיתה ט’, לביא, 12, תלמיד כיתה ו', וראם, שמונה, תלמיד כיתה ג'. גרים בבניין עם מקלט, ללא ממ"ד. יורדים שמונה קומות בכל אזעקה.
"אנחנו מאוד מקפידים לרדת", אומרת אביטל. "בהתחלה היו הרבה ויכוחים עם ילדה 2 ו-3, אם שווה לרדת עד למטה. לאחרונה יש יותר שיתוף פעולה".
איך הצלחת?
"הן הבינו שאם הן לא יורדות, יהיו לזה תוצאות. ביבי וטראמפ צריכים ללמוד ממני שמו"מ עושים על מה שחשוב לאנשים. לארייה, מספר 2, חשוב להיכנס לזומים של בית הספר בגלל הבגרויות, לכרמל חשוב להיפגש עם חברות. אבל מה שהכי שיכנע אותן, זה שהסברתי להן שהגורל המשפחתי שלנו משותף וצריך לרדת יחד, לטוב ולרע".
הבית בטרפת, אני מבינה.
"אנחנו שבע נפשות על 120 מ"ר, שבדרך כלל זה בסדר, אבל עכשיו, הדברים הכי קטנים בעולם הופכים גדולים. אם קודם היינו הולכים לסופר פעמיים בשבוע, כעת הבנתי שלא משנה מה אקנה, בין אם ב-400 או באלף שקל ‑ הילדים גומרים הכל באותו היום. אז אני קונה אוכל ליממה. היה יום שמספר 3 ביקשה מאחותה לגזור לה קצוות, מה שאחותה הבינה כ-30 ס"מ. היו בכי, דמעות, האשמות, ולבסוף השלמה של 'אני יפה למרות הכל'. אם תשמעי מישהי שרה: 'לא לא לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר', תדעי שזו אני. לילדים שלי, לא לאיראנים".
אזעקה בשלוש בלילה. מה הנוהל?
"אני תמיד יורדת עם הדרכונים. למרות שכלי הנגינה חשוב לי מאוד, הפחד הכי גדול הוא שהבית יתמוטט ולא אוכל לטוס מפה. המקלט שלנו משותף לשני בניינים. כבר בהתחלה שמנו בו שני מזרני קמפינג, ויצא שאחרי אחת האזעקות נרדמתי שם עם הקטן. כשהתעוררתי לא היה לי לב להעיר אותו, ונשארנו עוד שעתיים, עד האזעקה הבאה. מתחילת המלחמה, בכל לילה אנחנו מתעוררים קבוע ב-3:20. זה כאילו יש לך ניובורן בבית".
איך ההווי במקלט?
"אחרי שלושה שבועות מגלים את כל הרכילויות של הבניין. דברים שאת רוצה לדעת, וגם כאלו שלא. מי מעשן בניגוד לרצון בן זוגו, מי רב עם מי, מי לא מדבר עם מי. הבת שלי אלופה בזה. יום אחד נכנס למקלט זוג חדש שלא הכרתי, אז היא אומרת: 'אה, הם עומדים להתחתן'. עלה רעיון לעשות עלון הבניין, אבל רק של רכילויות. הייתה שכנה מבוגרת שלבשה חולצת פיג'מה עם כיתוב באנגלית: 'אני חמה וחוגגת'. כששאלנו, היא הסבירה: 'הייתי בחופשה עם הילדים, וזה מה שהם קנו לי'. כשגילינו לה מה זה אומר היא צחקה, אבל יום למחרת החליפה חולצה".
מה עם אנשים מבחוץ? מקבלים או לא?
"בוודאי. כל אחד שנכנס מקבל מים וכיסא. אני תמיד מנסה לתת הרגשה טובה. בהתחלה אפילו קראו לי 'הדיילת', כי עמדתי וחילקתי מים בכניסה. לא מזמן עשינו הקרנה של הסרט 'שרק 1', ובקרוב יהיה גם 'שרק 2'. אחד הביא מקרן, שני ספיקר, שלישי עוגה ואני פופקורן. אני מאוד מקווה שלא נצטרך להגיע לכל סרטי דיסני ופיקסאר".
בטוח יש לך רגעי שבירה.
"אם בתחילת המלחמה דאגתי לתזמורת שבה אני מנגנת ומשמשת כיו"ר, ומה יהיה עם העבודה, והאם מחר יוצאים לחל"ת, עכשיו האופק שאני מסתכלת עליו הוא לא שבועי אלא יומי. המשאלה שלי היא להתחיל את היום בחיוך, ולסיים אותו בשלום, וזה לא קל. כמוזיקאית, אני לא מבינה איך פותחים קניונים אבל לא מופעי תרבות. זה הרי אותו חלל. אפשר לשלב. גם צ'רצ'יל אמר ש'אם אין תרבות אז בשביל מה נלחמים'".
את בכלל אזרחית אמריקאית. יש לך ברירה.
"אנשים - ישראלים וגם אמריקאים - שואלים אותי כל הזמן 'מה את עושה פה'. התשובה היא שאני מאוד ציונית ואוהבת את ישראל וכן מאמינה שזה מקום טוב לגדל בו ילדים. גם בעלי עמית בחיים לא יעזוב. הוא יהיה האחרון שיישב פה עם הדגל. שנינו מאמינים שצריך לגור פה, ולברוח זה לא בא בחשבון".
מסר לאומה?
"כל אדם צריך לשלוט במה שהוא יכול בחיים הקטנים שלו. על המלחמה אי-אפשר לשלוט, אבל אם נאכל נכון, נעשה ספורט, נתאמן בכלי הנגינה שלנו או בלימודים - זה בידיים שלנו. היכולת לקחת אחריות אישית, זו הציפייה שלי מעצמי, מילדיי ומתלמידיי".
