החזרות על המחזה "לילה טוב אמא" גרמו לנטע גרטי לרצות לחבק את האמא הפרטית שלה — ולהיות מחובקת על ידה כמה שיותר חזק. העיקר לא לפספס רגע של אימהות מזוככת.
"המחזה הזה הוא קריאת השכמה לילדים ולהורים", היא אומרת. "אנחנו רואים כמה הכל שברירי כאן עכשיו, וכמה שום דבר לא מובן מאליו. אתה רואה את החיבוקים בין החטופים שחוזרים מהשבי למשפחות שלהם, וזה שובר את הלב. העיניים לא מפסיקות לדמוע. הם כל כך התגעגעו למגע הזה. אני מרגישה כאילו הם ואנחנו הפכנו להיות ישות אחת".
"רוב החיים הפרטיים שלי ניסיתי להציל את אמא שלי ולא הצלחתי, כי בסוף אדם מחליט על החיים שלו", אומרת אודיה קורן, האמא בהצגה. "אני זוכרת שבאתי למחלקה הסיעודית שאמא שלי הייתה בה. היא הייתה משותקת בצד ימין ולימדה את עצמה לאכול ביד שמאל. זה כמובן לא הצליח לה. לקחתי כף וניסיתי להאכיל אותה, אבל היא תפסה את היד שלי, סובבה אותה לעברי והאכילה אותי. הרגע הזה היה כל כך מדהים וכל כך מרגש – האימהות בהתגלמותה - שמישהו כתב על זה שיר ושלח אותו אליי.
"כתבתי פוסט על זה שאמא שלי לא מדברת ואני לא יודעת אם היא זוכרת מי אני, אבל להאכיל אותי היא ועוד איך זוכרת. זה מין אינסטינקט כזה שאתה תמיד נשאר ילד של מישהו, גם כשהסוף שלו קרב. גם הילדים שלי תמיד יישארו הילדים שלי, גם כשהם יהיו כבר בגילי.
"הייתה לי מערכת יחסים לא פשוטה עם אמא שלי, כי היא לא הייתה בריאה בנפשה והיא הייתה בשואה. ברגע שנטע קוראת לי בהצגה 'אמא' ואני אומרת לה 'ילדה שלי', אני מיד בתוך הסיפור הפרטי שלי ובסיפור שלי מול הבנות שלי. אני לא חושבת ששחקנים יכולים לעבוד אחרת. בסוף אתה מחפש את המקומות האלה אצלך".
מסע לילי חושפני
"לילה טוב אמא", דואט נשי מכמיר לב על מערכת יחסים מורכבת מאוד בין אם לבתה, תעלה בקאמרי בסוף שבוע הבא. ההצגה, שכתבה מרשה נורמן ומביימת שיר גולדברג, זכתה להצלחה גדולה בשלוש הפעמים שהועלתה בארץ. זהו סיפורה של לילי, גרושה ששבה להתגורר עם אִמה האלמנה, תלמה, ומספרת לה ערב אחד שהיא עומדת לשים קץ לחייה. הווידוי של הבת מוביל את שתיהן לצאת למסע לילי חושפני אל מעמקי סבך היחסים שלהן, כשהאמא הנואשת מנסה בכל כוחותיה למנוע מהבת להתאבד.
"כשגלעד (קמחי, המנהל האמנותי של הקאמרי) הציע לי את התפקיד, קראתי את המחזה בנשימה אחת, ותוך כדי הקריאה לא יכולתי להפסיק לבכות", אומרת גרטי. "אף פעם גם לא עשיתי מחזה לשתיים. זאת עבודה אחרת, שדורשת גם פתיחות גדולה בינינו כשחקניות".
קורן: "התלות שלנו אחת בשנייה היא מוחלטת. אני לא יכולה להיות טובה אם נטע לא תהיה טובה. זאת הפקה של בנות. כמעט כל צוות ההפקה הוא נשים. רחם גדול ומרגש פועם בחדר, וזה מאפשר לנו אינטימיות. הסכמתי בקלות לרעיון הראשוני, שלשמחת הקהל הגדולה ירד, להחליף בגדים על הבמה. אני לא בדיוק פרגית, וגם כשהייתי פרגית לא בדיוק דיגמנתי, רחוק מזה, אבל בזכות האווירה המקבלת והתומכת הזאת, אמרתי, יאללה, נישאר עם תחתונים וחזייה. זה ירד לא בגלל שזה קשור אליי, אבל טוב שזה ירד. אני לא חושבת שהייתי מרגישה אותו דבר אם היה במאי גבר להצגה הזאת".
על רגשות אשמה
20 שנה מפרידות ביניהן. קורן, נשואה לאיציק שיסגל (פצ'קה) ואמא לשתי בנות, בת 64. גרטי, נשואה למוזיקאי פיטר רוט, אמא לבת ובן, בת 44. הרבה שנים שהן עובדות ללא הפסקה, כשמאחוריהן עשרות תפקידים עליהן זכו לשבחים. ולא שזה גורם להן להרגיש נינוחות.
"אני מרגישה שכל הצעה שמציעים לי היא ההצעה האחרונה", אומרת קורן. "נראה לי שקיבלתי את התפקיד כי מישהי אחרת לא יכלה או לא רצתה בו. רק בשנים האחרונות אני מרגישה שאני באמת שחקנית טובה ולא מקבלת תפקידים במקרה".
"את שחקנית נהדרת", אומרת לה גרטי.
היו שנים שקורן סיפרה מעט מאוד על הילדות הלא-פשוטה שלה בצל אמה ניצולת השואה וחולת הנפש, פולה, ומותו של אביה, דב, כשהייתה בקושי בת חמש. "אני לא זוכרת כמעט כלום ממנו", היא אומרת. קודם ריפאה את עצמה, ואחר כך הייתה מוכנה לדבר על הכל בפתיחות ובישירות שצובטות את הלב וכל כך אופייניות לה.
"לקח לי שנים להתמודד עם זה", היא אומרת. "אולי גם הגיל והבגרות עזרו לי. אני חושבת שאם אמא שלי הייתה רואה את ההצגה, היא הייתה כועסת עליי. אמא שלי הייתה אמא כמו תלמה, וזה לא היה כיף. כל צעד שעשיתי, מיד הייתי צריכה להביא בחשבון איך זה ישפיע עליה. אני מנסה לא להיות כמוה, כי לכל בן אדם יש זכות ללכת בדרך שלו. להורים קשה להבין את זה. הם אומרים, 'איך יכולת לעשות את זה לי'. הכל היה קשור אליה. 'את רוצה להרוג את עצמך, בואי, תהרגי גם אותי'. אין אפשרות אחרת. היא החזיקה אותי על אש קטנה של רגשות אשמה.
"הרבה פעמים אנחנו וההורים כמו רכבות בלילה שעוברות אחת ליד השנייה, ואתה לא תמיד מזהה את המקומות שאפשר להתחבר בהם. גם להורים יש תפקיד, למשל להכיר בזה שאולי הם לא היו מושלמים. תלמה, האמא במחזה, מבינה את זה באיזשהו שלב, קצת מאוחר מדי. מה שצובט כל כך בלב הוא שהן היו יכולות להיות חברות טובות יותר, אבל לא היה להן את הקצת זמן הזה".
מה יגידו ההורים
גרטי נולדה לאפרים, מהנדס אלקטרוניקה, ולעופרה, רופאה אלטרנטיבית, וגדלה בגדרה. היא החלה את לימודי המשחק בבית הספר התיכון האזורי גדרה במגמת התיאטרון, ומיד לאחר השחרור מצה"ל החלה ללמוד במכון לי שטרסברג לתיאטרון ולקולנוע בניו-יורק ובסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל-אביב.
נטע, מה ההורים שלך יגידו כשיראו את ההצגה?
"מאוד מסקרן אותי מה הם יגידו. אני כבר 20 שנה בתיאטרון הקאמרי, וזאת אולי ההצגה שהכי מרגש אותי לשמוע איך היא תשפיע עליהם. אני חושבת שכל אחד רואה את עצמו בחומר הזה. אני מקווה שהם יהיו בסדר. גם כשהם רואים אותי על הבמה והם יודעים שזאת רק דמות מסיפור אחר, אני עדיין הילדה שלהם, בדיוק כשם שאני מסתכלת על הילדים שלי ורואה בהם חלק ממני. זה בדי-אן-איי שלנו.
"הלוואי שכשהקהל ייצא מההצגה, אמא תתקשר לבת או לבן שלה, או ילד יתקשר להורים שלו ויגיד: 'אנחנו נפגשים היום ואנחנו לא מוותרים על היחסים שלנו. אנחנו לא מרימים ידיים. אני כל כך אוהב אתכם'".
היחסים עם הילדים שלכן שונים מהיחסים עם הוריכן?
"אין בעיה שאני לא אוכל לפתור אצל הבנות שלי עם קרפלך ומרק עוף", מחייכת קורן. "הורות נכונה בעיניי היא גם להבין שהילד שלך הוא בנאדם בפני עצמו. זה גם לתת כבוד לטעויות שאתה רואה שהוא הולך לעשות. זה החלק הכי קשה בהורות, כי אנחנו כבר מבוגרים והיינו שם וראינו הכל. הוא צריך לשים את האצבע שלו בתוך תקע החשמל, כמו שאני שמתי, ואתה צריך לכבד את זה, גם אם הבחירות שלו איומות. תן לו צ'אנס".
גרטי: "הצורך הזה להילחם בכל מחיר על הילדים הוא אינסטינקט שאנחנו רואים אותו מסביבנו כל הזמן".
"נטע, רצית יותר משני ילדים?" שואלת קורן את גרטי.
גרטי: "לא, אף פעם".
קורן: "גם אני לא".
"טוב לנו ככה", אומרת גרטי.
"לנו היה דיון", אומרת קורן. "פצ'קה היה שמח אם היה עוד ילד, אבל אני הרגשתי שאין לי אורך רוח לגדל עוד בן אדם. זה לא היה קשור ללקום בלילה. זה היה משהו יותר עמוק".
גרטי: "הורות זה תהליך שלא נגמר. השיעור הכי חשוב שלמדתי עד עכשיו הוא הידיעה שאני לעולם לא אהיה האמא המושלמת. פשוט אין כזה דבר, וגם אין לי שום יומרה להיות כזאת".
שיסגל (פצ'קה), בעלה של אודיה, חי לא מעט שנים בקיבוץ כפר עזה, ושניהם מכירים לא מעט מהחטופים והנרצחים מאנשי הקיבוץ. "רק לראות את הבתים שנשרפו ונהרסו בקיבוץ זה קורע את הלב", היא אומרת. "זה אירוע בקנה מידה נוראי שאין מישהו שלא מעורב בו, אין מי שזה לא פילח את ליבו וקרע אותו לגזרים. הילדות שלי ישר אמרו לחברים שלהן, 'לו אנחנו היינו חטופות, אמא שלנו לא הייתה מוותרת'. לעינב צנגאוקר, אישה שאני מעריצה, יש כוחות עצומים כי אין לה אופציה אחרת. מבקרים את אלו שמפגינים ומוחים, ואני לא מבינה למה. אין כאן נכון ולא נכון. זו סיטואציה שטנית. על זה מבוססות הטרגדיות היווניות - חיים ומוות ואכזריות נוראית.
"אני חושבת שצריך לחוקק חוק שעל דברים כאלה יכולות להיות דעות רק למי שעובר את זה בעצמו. זה לא נושא לפעולה בצופים, בעד ונגד. מי אתה שתגיד להם מה לעשות? זה הילד שלך? איך אתה יכול להגיד למישהו אתה לא יכול לקבל את הילד שלך בחזרה. פשוט תסתמו! אתם רוצים, דברו על זה בארוחת הערב, ביניכם לבין עצמכם. אני גם אומרת, בארוחת הערב, דברים מזעזעים בדל"ת אמותיי. אתם לא רוצים להפגין, אל תבואו, אבל אל תדברו כל כך הרבה".
אתן הולכות להפגנות?
קורן: "אני הולכת הרבה, כשאני יכולה. פצ'קה, אין שבת שהוא לא הולך למחות ולתמוך בחטופים".
גרטי: "אני חושבת שאנחנו עדיין לא קרובים להבין באמת את השבר העמוק הזה שנפל עלינו. אני הולכת להפגנות ועומדת לצד המשפחות. כדי שיהיה כאן טוב צריך שכל החטופים יחזרו, ושהאשמים במחדל הנורא ייתנו דין וחשבון. כדי לרפא אותנו כחברה, אנחנו צריכים להבין מה עברנו, ובשביל להבין מה עברנו, אנחנו צריכים שתהיה ועדת חקירה ממלכתית, שום ועדה אחרת".
קורן: "איך נבין למה זה קרה בלי ועדת חקירה? מה זה הדבר הזה, 'לא יחקרו'? זאת בושה להגיד את זה. כשאתה מזמין אינסטלטור כי יש לך סתימה בכיור, אתה לא אומר לו מה קרה כדי לפתור את הבעיה? האדם לא מחפש את האושר בחיים, אלא את המשמעות, והאדם שמייצג את זה יותר מכולם הוא גדי מוזס, שאמר מיד אחרי ששוחרר מעזה שהוא רוצה שוב ליישב את הקיבוץ שלו". •
גרטי: "הורות זה תהליך שלא נגמר. השיעור הכי חשוב שלמדתי עד עכשיו הוא הידיעה שאני לעולם לא אהיה האמא המושלמת"
אודיה קורן: "רוב החיים הפרטיים שלי ניסיתי להציל את אמא שלי ולא הצלחתי, כי בסוף אדם מחליט על החיים שלו"
