היה היה ילד שחלם להיות זמר, הוא גדל בשכונה קשת יום - לרוב באנגליה הצפונית או אמריקה התיכונה - וכולם אמרו לו שלא ייצא ממנו כלום. חוץ מהאמא, או הסבתא, שתמיד הייתה בעדו. הוא העריץ את סינטרה, או אלביס, או שירי פולק ישנים, הצליח בפוקס באיזה אודישן או כשנפל במקרה בערב חובבים על איזו להקה, פגש אמרגן מניאק, נסק אל על (מכאן הרבה קטעים שמראים לכם איך הוא הלחין את השירים האיקוניים במונטאז' משעשע), פגש אישה מתוקה, נפרד מהאישה המתוקה, נפרד מחברי הלהקה האחרים במילים קשות, הרבה בסמים וסקס (בלי עירום! גם ילדים צופים בזה!), הסבתא מתה, הוא השלים עם האמרגן/הלהקה/האבא המנוכר ויצא להופעה שכולם עד היום מדברים עליה. אוסקר לשחקן הראשי, הסוף.
2 צפייה בגלריה
(טימותי שאלאמה בדמות בוב דילן ב"אנונימי לגמרי". האוסקר מחכה | צילום: Searchlight Pictures)
זו עלילה שמשוחזרת אחת לכמה חודשים במסכים בימים אלו. כמעט כל זמר קאנוני זכה בשנים האחרונות לביוגרפיה מחמיאה: אלטון ג'ון, אלביס פרסלי, איימי וויינהאוס, בוב מארלי, טופאק, רובי וויליאמס בגילום קוף דיגיטלי (בסרט שעלה לפני פחות מחודשיים), להקת NWA עם ד"ר דרה ואייס קיוב, ועוד מעט, איך אפשר בלי: מייקל ג'קסון (עוד נחזור אליו) ומגה-פרויקט של הבמאי סם מנדס ("אמריקן ביוטי") שיביים ארבעה סרטים על ארבעת המופלאים של הביטלס, כל אחד מנקודת מבטה של חיפושית אחרת. הליהוקים כבר החלו, תשריינו מקום עד 2035.
האמת היא שביוגרפיות מוזיקליות הן ז'אנר עתיק כמעט כמו הקולנוע עצמו, כלומר מהנקודה שבה הפסיק להיות אילם והתחיל לדבר. בעצם הסרט המדבר הראשון, שהפך את הראינוע לקולנוע - "זמר הג'אז" מ-1927 עם אל ג'ולסון - הוא חצי ביוגרפיה מוזיקלית: סיפור על ילד יהודי, בן לחזן (כפי שהיה ג'ולסון במציאות), שבורח מהבית לעולם הבידור ומצליח בזכות שימוש בפרקטיקה שהיום היא הכי לא פוליטיקלי קורקט: בלאקפייס (זמר לבן שצובע את פניו בשחור). זה היה להיט ענק ששינה את פני התעשייה לנצח.
אמנם הדמות שגילם ג'ולסון הייתה בעלת שם שונה, וכל העלילה מואצת, אבל האפיל של סרטים כאלה הוא בעיקרון זהה: מעריצים רוצים לראות את הזמר האהוב או שחקן שמגלם אותו במיומנות, מזמר על המסך את השירים המזוהים איתו, עם כל הסיפור על עלייתו, נפילתו ושוב עלייתו.
בכמעט 100 שנות קולנוע מדבר ומזמר היו אינספור ביוגרפיות מסוגים שונים, חלקן גם הגיעו למעמד שוברי קופות ואוסקרים (למשל "נועד לתהילה" על וודי גאת'רי מ-1976, "מצחיקונת" על פאני ברייס מ-1968 שהפך את ברברה סטרייסנד לכוכבת הרבה יותר גדולה מהבדרנית שגילמה, "בתו של כורה פחם" מ-1980 על לורטה לין). אבל בשנות ה-2000, אולי בזכות העובדה שכל כוכבי הרוק והפופ של שנות ה-50 עד ה-70 כבר הפכו לקאנוניים - הטפטוף הפך לגשם: "הולך בדרכי" צלל לחיי ג'וני קאש, "ריי" הביא לג'יימי פוקס אוסקר בתור ריי צ'ארלס, והפסלון גם הוענק למריון קוטיאר שזימרה בצרפתית את אדית פיאף ב"חיים בוורוד".
ובחמש השנים האחרונות, הגשם כבר הפך למבול. הסרט הנוכחי שלשמו התכנסנו, עוסק בדמות לא פחות מיתולוגית: בוב דילן. "אנונימי לגמרי" (השם מגיע כמובן משורה של אחד משיריו המיתיים של דילן, Like a Rolling Stone), שיוצא היום לאקרנים בישראל, גרף לא פחות משמונה מועמדויות לאוסקר - כולל לסרט ולכוכב טימותי שאלאמה ("חולית") - וישנו זמזום הולך וגובר שהסרט, הכוכב, או שניהם, גם יזכו.
אולי כיאה לזיהוי של דילן כסממן איכות, הסרט מציע לכאורה מסע מעט מורכב יותר מביוגרפיית הפופ המיינסטרימית של "מהעריסה עד הקבר" (או אם הזמר עוד חי, "עד הקאבר"), ומתמקד בתקופה ספציפית בשנים הראשונות בקריירה שלו. באופן מעניין, זו הביוגרפיה הקולנועית השנייה הנוגעת לדילן: "אני לא שם" מ-2007 היה סרט אקספרימנטלי שבו שישה שחקנים שונים (בהם ריצ'רד גיר, הית' לדג'ר ואפילו קייט בלאנשט) גילמו את בוב דילן, בלי שאיש מהם ייקרא בוב דילן. זה היה מוזר ממש ודי נפלא.
פרדי על הבוקר
הנציג הבכיר בחבורה, או זה שלפחות פתח את הצ'אקרות למבול הביוגרפיות הנוכחי, הוא כמובן "רפסודיה בוהמית" מ-2018, שהרוויח כמעט מיליארד דולר בקופות על תקציב של 50 מיליון וגרף ארבעה אוסקרים, כולל לכוכב רמי מאלק בתור פרדי מרקורי. יכול להיות שההתלהבות ההוליוודית הייתה גם תוצר של ציפיות נמוכות: זה סרט שהיה אמור להיכשל - עשור וחצי היו ניסיונות לפתח אותו, השחקן הראשי הוחלף, התסריט שוכתב אינספור פעמים, הבמאי פוטר באמצע ההפקה אחרי שצצו סיפורים ישנים ומטרידים על הטרדות מיניות של נערים, והאווירה באופן כללי הייתה שהולכים לקטסטרופה. והנה, הסרט שלא זכה לביקורות מי-יודע-מה, הפך ללהיט שמכניס לקולנוע את כל מעריצי הלהקה, זקנים ומבוגרים כאחד, והופך את מרקורי למוצר לכל המשפחה.
המסקנה המעט צינית בהוליווד מהאירוע הזה: לא משנה מה קורה לכם בהפקה, ביוגרפיות של זמרים מפורסמים עובדות. יש קהל בונקר לזה, שפחות אכפת לו מאיזו מורכבות קולנועית וטייק רענן, ופשוט שמח ללכת לשעתיים וחצי בקולנוע לשמוע את השירים.
גם אם מאז התקבלו לא מעט דוגמאות-נגד שמוכיחות שלא כל הביוגרפיות הן אווזות מטילות ביצי זהב (הסרטים על וויינהאוס, מארלי וטופאק היו כישלונות מחפירים), הוליווד לא זזה באמת מהנוסחה. והיה עוד לקח עצוב מ"רפסודיה" שניכר בסרטים מאז: אל תסתכן. "רפסודיה" עבר גיהינום הפקתי בין היתר כי בגלגול קודם שלו היה אמור להיות מאתגר בהרבה: סשה ברון כהן, האיש וה"בוראט", חלם לגלם את מרקורי במשך שנים. הוא צלל לתחקיר ורקח כמפיק וכתסריטאי מיזם שכולו מרקורי בשיא ה"פאק יו" שלו - כולל הבטחות לסצנות סקס ואורגיות גייז מלאות סמים כפי שהיו למרקורי במציאות, כאלה שהיו מעלות את הדירוג ל-"18 ומעלה" בקלות.
הווטו הגיע מוקדם כצפוי - ולא מהאולפנים ההוליוודיים. גיטריסט הלהקה בראיין מיי הראה לו את הדלת החוצה. בראיונות הסביר מיי ש"סשה בהחלט התאים לגלם את פרדי, אבל אנחנו חוששים למורשת שלו". הוא חשף את הדנ"א האמיתי של הביוגרפיות המוזיקליות בפאזה הנוכחית שלהן: אלה סרטי תעמולה.
זה ניכר גם במוצר הסופי - שיותר משנועד להוציא את מרקורי טוב, מוציא את חברי הלהקה שלו טובים. דוגמה אחת מיני רבות: עזיבתו של מרקורי את הלהקה ב-1984 מוצגת כרגע של אגואיזם, שעליו מרקורי צריך לכפר ולהתנצל ולחזור עם הזנב בין הרגליים בסוף הסרט, כדי לסיים בתחושה של השלמה ואיחוד משפחה. במציאות, מיי והמתופף רוג'ר טיילור יצאו לעשות אלבומי סולו לפניו, וכולם המשיכו לתפקד במקביל בקווין. לרוב המעריצים לא אכפת: העיקר שקיבלו ביוגרפיה שארזה להם את האגדה לסיפור אחד קוהרנטי - גם אם לא נכון - עם כמה שירים טובים.
צל כבד במיוחד
מה שמביא אותנו לסרט הבא, שיעמיד למבחן את הז'אנר כולו: "מייקל", הביוגרפיה המדוברת של מייקל ג'קסון. תאריך יציאה כבר יש (3 באוקטובר), טריילר ראשוני גם, והמפיק הוא אותו אחד מ"רפסודיה בוהמית". והכי חשוב: יש שומרי סף קולניים ובעייתיים במיוחד - משפחת ג'קסון. הפעם הם אפילו יותר מעורבים: ג'פאר ג'קסון, האחיין של, קיבל את הג'וב לגלם את הדוד האייקון - ואלא אם מדובר בדנזל וושינגטון החדש, נדמה שיש שם אחד לתופעה הזו: נפוטיזם.
אבל כמובן שלא זו הבעיה של הסרט: מיומו הראשון, עלתה השאלה איך יטפלו בני משפחת ג'קסון בצל הכבד שהוטל על כל מורשתו של מלך הפופ, עם הגילויים הנרחבים על ההתעללות המינית בילדים בסרט Finding Neverland. בתחילה ניסו במשפחה ובאולפן לנפנף את השאלות, אחר כך לטעון שהסרט יתמודד "בדרכו" עם החומרים האפלים, ולפני שבועיים עלתה ידיעה באחד מעיתוני התעשייה שהפקת הסרט ב"כאוס טוטאלי" כי כל חלקו השלישי, שכבר צולם, עוסק במשפט הראשון של ג'קסון, ומציג את כל הפרשה כניסיון סחיטה של אליל פופ מסכן בידי הילד ג'ורדן צ'נדלר ומשפחתו "המרושעת".
מעבר לרצון להקיא, מסתבר שהמפיקים לא שמו לב שבהסדר הפשרה המפורסם, שכלל פיצויים של 23 מיליון דולר, היה סעיף שאוסר על שימוש בחומרים מהמשפט בסרט כמו זה. אז הסרט, שבעצמו עולה 150 מיליון דולר, יוצא עכשיו לצילומים מחדש.
אצל דילן לא הייתה בעיה כזו. הסרט הנוכחי זכה לברכתו של הכוכב היהודי המסוגר בן ה-83, למרות שהוא יוצא שם לא פעם מניאק (אבל כשרוני). אם למדנו משהו מז'אנר הביוגרפיות, זה שאין כמוהו כדי לחזק תדמית שכבר הייתה לכם בראש. •
האפיל של סרטים כאלה הוא בעיקרון זהה: מעריצים רוצים לראות את הזמר האהוב או שחקן שמגלם אותו במיומנות, מזמר על המסך, עם כל הסיפור על עלייתו, נפילתו ושוב עלייתו
